חלק מהתופעה של ביטול חוקים בידי בג"ץ, נעוץ בכך שבית המשפט העליון מוצא את עצמו מכריע בענייני נוהל הנוגעים לכנסת. הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק מס ריבוי דירות, אשר הוחזר לדיון מחודש בוועדת הכספים, לאחר שנפסק שהדיון החפוז שקיימה בו לא אפשר לחברי הכנסת למלא כהלכה את תפקידם כמחוקקים.
וכאן התם שואל: מה זאת? מדוע בכלל נדרש בית המשפט העליון לעניינים פנימיים של הכנסת? והתשובה היא: משום שאין מישהו אחר שיעשה זאת. בעוד שלגופים ציבוריים רבים יש בתי דין פנימיים, שמיד נדבר על תפקידיהם, לכנסת יש לצרכים אלו רק גופים פוליטיים: נשיאות הכנסת, ועדת הכנסת וועדת האתיקה.
בתי הדין הפנימיים עוסקים בשני תחומים עיקריים: נוהל ומשמעת. הם המכריעים בחילוקי דעות על תפקודו של הארגון, והם הדנים בתלונות על הפרת כללי ההתנהגות בו. כך למשל, בית המשפט המחוזי בתל אביב סירב לדון בטענותיה של
שלי יחימוביץ' על הבחירות לראשות ההסתדרות ושלח אותה לבית הדין הפנימי של אותו ארגון. בהיבט המשמעתי ידועים במיוחד בתי הדין של ארגוני הספורט, כמו ההתאחדות לכדורגל.
בתי המשפט נכנסים לתמונה רק בשלב הבא, כערכאת ערעור על בתי הדין הפנימיים - שלרוב גם בהם יש שתי ערכאות. במקרים כאלו, בתי המשפט נוטים לאמץ את פסיקתם של הטריבונלים הפנימיים, וזאת משתי סיבות. ראשית: כאמור, בדרך כלל מדובר כבר בגלגול שלישי - וההלכה הידועה היא שהתערבות שכזאת תהיה נדירה. שנית: לטריבונלים הפנימיים יש מומחיות בתחום הפעולה של הארגון, ובית המשפט לרוב אינו מתערב כאשר מישהו בעל מומחיות ספציפית כבר הביע את דעתו.
לכנסת אין בית דין שכזה. ענייניה מנוהלים בידי ועדת הכנסת ונשיאות הכנסת (היו"ר וסגניו), ואילו נושאים משמעתיים מטופלים בידי ועדת האתיקה. אלה הם גופים פוליטיים מובהקים, בהם יש נציגות יחסית לקואליציה ולאופוזיציה, ובאופן טבעי החלטותיהם נוטות להיות פוליטיות מובהקות ועל-פי קווים מפלגתיים.
מאחר שהטבע אינו סובל חלל ריק, בג"ץ ממלא אותו במקרה הזה - למרות שהוא אומר במפורש שאינו שש להתערב בעבודתה של הכנסת. אבל אפילו אם נצא מתוך הנחה שזו האמת ושלשופטים אין שאיפות "אימפריאליסטיות", ישנם מקרים בהם אין להם ברירה אלא להתערב בדיוק בנושאים אלו. מס ריבוי דירות הוא הדוגמה האחרונה והמובהקת ביותר: יו"ר ועדת הכספים,
משה גפני, התעלם מאזהרותיהם של יו"ר הכנסת והיועץ המשפטי שלה, יולי אדלשטיין ו
איל ינון, ואיש לא יכול היה לכפות עליו לנהוג אחרת. התוצאה הייתה פארסה שאילצה את בג"ץ לפסול את החוק.
הפתרון הוא פשוט ביותר: להקים בית דין פנימי גם בכנסת, ואני מתכוון לבית דין מקצועי ולא פוליטי. אני מציע שיהיו חברים בו שני שופטים מחוזיים בדימוס, שהאחד ייבחר בידי הקואליציה והשני בידי האופוזיציה. שני אלו ימנו שופט עליון בדימוס ליו"ר, ואם לא יצליחו להסכים - ימונה היו"ר בידי נשיא בית המשפט העליון. בית הדין יכהן כל תקופת הכנסת שבחרה בו. הוא ידון בענייני נוהל כערכאת ערעור על החלטות ועדת הכנסת ונשיאות הכנסת, ויחליף את ועדת האתיקה בעניינים משמעתיים; ועדת האתיקה תעסוק בקביעת הכללים ולא באכיפתם.
בית הדין הזה ידון במהירות וביעילות בענייני נוהל ומשמעת; קל מאוד לקבוע סדרי עבודה שיבטיחו זאת. אם חבריו יגיעו למסקנה שהם מוצפים בפניות סרק, תהיה להם סמכות להציב מסננים בנוגע לנושאים שיידונו וגם לחייב בהוצאות במקרים המתאימים. על החלטתו של בית הדין ניתן יהיה לערער בזכות לבג"ץ. אם ההחלטה נוגעת לסדרי עבודה שוטפים ולמשמעת - ההכרעה בבג"ץ תהיה בידי דן יחיד. אם מדובר בבקשה לבטל חוק בשל פגמים באישורו - בג"ץ ידון בערעור בהרכב של חמישה שופטים. בכל מקרה, החלטת בג"ץ תהיה סופית.
בית דין כזה לא רק יגביל את התערבות בג"ץ בחקיקה. הוא גם יסייע להגביר את אמון הציבור בכנסת, כאשר יהיה ברור ושקוף שהח"כים אינם דנים איש את רעהו משיקולים העלולים להיות זרים. במצב הנוכחי של היחס לפוליטיקה ולפוליטיקאים, זה רווח נקי.
