מתיישבים בנגב בעקבות עיתוני ילדים <br>

"דבר לילדים"

עיתון ילדים היחיד שהתמיד להופיע ברצף של חמישים שנה. "דבר לילדים" השתייך לעיתון "דבר" שרשמית היה עיתונה של "ההסתדרות הכללית" אך בפועל היה עיתונה של מפא"י. בעיני רבים נתפס כעיתון הילדים החשוב ביותר והיה בעל התפוצה הרחבה ביותר. חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק קבע כי השפעת "דבר לילדים" בטיפוח יוצרים ודרבונם לכתיבה, בעיצוב דור קוראים וטעמו ובקביעת אמות מידה ספרותיות ועיתונאיות - הייתה רבה ועמוקה מן המשוער.

בשנת 1949 ערך את העיתון שמשון מלצר שהרבה בתרגומים ובשנת 1954 נבחר עורך חדש, משורר וסופר מוכר - שלמה טנאי שהיה אחד מעורכי "במחנה". אחריו נתמנה אפרים תלמי שהיה סופר "דבר" לענייני פיתוח, מים ונגב. ברור שהוא נתן דגש לכל "משהו" שהגיע מהנגב ושילב את הציורים והאיורים של מיטב האמנים בתחום: נחום גוטמן, אריה נבון, פרידל שטרן ואחרים.

"משמר לילדים"

"משמר לילדים" השתייך למפ"ם וביטא את העמדות החינוכיות של "השומר הצעיר". ראשי המפלגה ויעקב חזן בראשם היו מעורבים בתכניו, בעריכתו ובעיצובו. החל לפעול באופן סדיר משנת 1945. העורכים היו צבי זהר, מרדכי אמיתי, רפאל אליעז, בנימין טנא, ושלמה ניצן. המאיירים לא היו חברי המערכת אלא חברי קיבוצים או מקורבים לתנועת "השומר הצעיר" שעשו מלאכתם בערבים בביתם, אחר העבודה.

"הארץ שלנו"

החל להופיע בשנת 1951 והיה מקורב לקו הרעיוני של "הפרוגרסיביים". השתדל לבטא ערכים דמוקרטים-פרוגרסיביים ולבקר את הממסד באופן מתון. העיתון פנה בהצלחה לבני נער מבוגרים יותר (15-11) קהל קוראים שלא היה ציוני-סוציאליסטי. העורך הראשון היה מרדכי קשתן, ולאחריו בנימין תמוז, אהרון אשמן ושמואל שיחור. כמאיירת קבועה שימשה אלישבע נדל.

בניגוד לתחרות בין העיתונים על תשומת לב הילדים היה הנגב לנושא שאיחד את שלושתם - הדגשת הבסיס הציוני המשותף בדמותו של הנגב והפרחתו. כך תרמו המאמרים והכתבות, הציורים והשירים הרבים על הנגב, לקיבוע המפה המנטלית של ישראל בתודעת הילדים הקוראים, ובאופן מעשי, מבקש המחקר להציג את הדרכים ששימשו את העיתונים להפיכת הנגב לחלק לגיטימי מהארץ כולה.

הנגב היה לנושא השני המסוקר בעיתונים. בתחומו התמקדו העניינים שעמדו במרכז החשיבה האידאולוגית של התקופה: שטחי הארץ וגבולותיה, חלוציות והגשמה, הובלת מים וניצולם בנגב, יישוב האוכלוסייה החדשה (העולים), בניית ערים ראשונות (ערי פיתוח), היחסים עם הבדואים, מיכון ותיעוש.

סיקור נושאים אלה כלל את המתח בין הרצון הפרטי של הנערים בגמר חוק לימודיהם - (לימודים, עסקים, קרירה) לבין המחויבות של הנוער למדינה ולהפרחת הנגב. החוקרת נזקקה לפרשנות האירועים בהסתמך על גישה שכונתה "גאוגרפיה אנושית" (או גם "גאוגרפיה חברתית" ו"גאוגרפיה תרבותית") ושכללה גם את הנגב כספר (הקרוב לגבול והמהווה אזור חיץ בין הליבה לגבולותיה) והשפעתו על גיבוש האומה וזהותה.

כשם שבשנות העשרים והשלושים היו עמק-יזרעאל, השרון והגליל לאזורים הגאוגרפים המועדפים על-ידי המשוררים והסופרים כרקע ליצירותיהם כך החל משנות הארבעים ובמיוחד החל משנות החמישים הופך הנגב לאזור מועדף בו מתחוללת המהפכה הציונית.

העדפת הנגב על פני אתרים אחרים בספרות הכללית ובספרות הילדים בולטת החל משנות החמישים כגון: יגאל מוסנזון, בערבות הנגב (1949); אדמה ללא צל של הזוג סנד (1951); וימי צקלג של ס. יזהר משנת 1958. בספרות הילדים בלטו: י' מוסנזון, עם ספרו חסמב"ה באזור המסוכן; אבנר כרמלי עם ספרו הבלשים הצעירים בנגב הפרוע; אוריאל אופק, עם ספרו מסע של אבא החיל משנת 1958; מרגלית בנאי בספריה בעקבות האוצר ובן השיך (1958); הספר מסע לארץ הנגב של רינה הברון משנת 1959 ועודד בצר בספרו נא לא לדרוך על הדשא משנת 1959.

בעיתוני הילדים, לאורך עשור זה וגם קצת אחריו, תואר הנגב בעשרות טקסטים מגוונים מבחינת דגמי הכתיבה שעליהם התבססו - כתבות, תצלומים, רשימות, טורים פובליציסטיים והם הוצעו למגוון גילים רחב מן הגיל הרך ועד גיל הביניים. עד 1950 הנגב הוזכר בעיקר בהקשרים של זיכרון ואתרי קרבות מול הכוחות המצריים. משנת 1951 חל מהפך והלכה והתגוונה ההתייחסות לנגב.

בעיתוני הילדים חל מפנה בשנת 1951 והנגב החל להיסקר בעתון על נופיו הבראשיתים, ההתיישבות החלוצית בו, אזכור קרבות מלחמת השחרור, ובעיקר את עבודות הפיתוח המבוצעות בו - נושא שהרבו לעסוק בו בשלושת העיתונים. כך הרבו לעסוק בסלילת הכביש לסדום, הנחת מסילת הברזל לעבר באר-שבע ודרומה, מציאת מחצבים וניצולם, הזרמת המים לנגב, החריש, הקציר ושדות הפלחה, לקידוחי הנפט ולמפעלי התעשיה בנגב ובערבה.

מבין תיאור היישובים התרכזו רוב הטקסטים בעיר אילת הנבנית, תיאור הנסיעה לאילת, תיאור הקמת הנמל וחשיבותו למזרח, ימה של אילת ואוצרותיו. עוד כתבות עסקו בבירת הנגב באר-שבע, תיאור הקיבוצים והמושבים וכן תיאור החוות החקלאיות והניסיוניות כמו באר-אורה, רביבים, שדה בוקר, חצרים, עין-גדי.

כתבות לא מעטות עסקו בעיירות העולים החדשות דימונה, אפיקים ותל-ירוחם. כך למשל, דבריה של ברכה חבס בדבר לילדים בספטמבר 1951: ".... לא עוד שומם הנגב כאשר היה. יש בו כבישים ויש בו דרכים... בקום המדינה היו בו שבעה-עשר יישובים ואילו בשנה האחרונה מתקרב המספר לחמישים. באר-שבע, בירת הנגב, שוקקת חיים ויישוב עירוני נוסף הוקם ....תל-ירוחם, עיר המחצבים בעתיד. בשנה זו נתגלו בעפרות הנגב חומרים טבעיים, ...ישמשו לתעשיה ולזיבול האדמה. אך יותר מכל נעשה השנה להשקאת האדמה השוממה בנגב וגליל.... אדמת המדבר מתחילה להצמיח ירק ופרי, למחיה לאדם ולבהמה".

"על המשמר" הרבה לעסוק גם הוא בנושאים אלו ו"הארץ שלנו" על-אף שנמנע מלעסוק בנושאים לאומיים, פרסם בגיליון מאוקטובר 1951 סדרת תצלומים המוקדשים להישגי ישראל בנגב מלווים בהסברים.

זאב ורדי, מילא אהל, חיה קופמן תמר ברנשטיין ואחרים החלו למקם את סיפוריהם כמתרחשים בנגב ואף נתנו שמות מרמזים כמו: הידד לבנות, בו תופסים הילדים מסתנן בנגב והדחליל (שחבר חי מחליפו) מתפקד בחוות באר-אורה. אחרים קשרו את הנגב לעושר כלכלי ולכן תואר "כאסם התבואה בארץ" ו"כארץ המטמונים" (המחצבים ואולי הנפט שבקרבו) והוא שיהפוך את המדינה עשירה ומשגשגת.

מציאת מים בנגב וגילוי העפרות והמחצבים כונו "זהב פרווים", "זהב הנגב", "האוצר" והוצגו שבוע אחר שבוע כהבטחה מתממשת וכתבים רבים והדגישו את הפסוק המקראי בהקשר לגילויים בתמנע: "מהרריה תחצוב נחושת"(דברים ח').

ההליכה לנגב מוצגת כמעשה חלוצי והיא המשך מפעלם של בני העליות השנייה והשלישית. "דבר לילדים" ציטט מדברי בן-גוריון (אוגוסט 1950) בעת חנוכת מכון המים באילת: "ראיתי כאן דבר שלא היה מיום ברא אלוהים שמים וארץ - מים בערבה השוממה...הממטרה שראיתי היום בערבה היא המאורע ההיסטורי הכביר ביותר מאז היותנו לעם".

מעשי החלוצים בנגב תוארו כבמעשה הבריאה. צינור המים לסדום תואר כמהפכה שהחזירה את סדום הסוררת למקום שוקק חיים. הזרמת מי הירקון לנגב תוארה כיכולתו של הדור הצעיר לייצר פלאי פלאים ולחולל ניסים. רעיון פיתוח הנגב הוצג כרעיון של מהפכנות נדרשת גם בתקופת המדינה על תקציביה ומוסדותיה. ההיסטוריה של הנגב חולקה בפני הקוראים הצעירים לשלוש - העבר הרחוק בו הנגב

היה שוקק חיים, העבר הקרוב בו עמד הוא שומם כאלפיים שנה וההווה-עתיד שהוא מעין חזרה-גאולה. שלמה טנאי כתב בשירו ב"דבר לילדים" בשנת 1955 על כביש חדש בנגב: "ארץ נגב רחב-אופק/בך דרכים מים עד ים/הן ערות יומם ולילה/במדבר עודנו נם". בהמשך מסביר המשורר לקוראים כי הכבישים הנסללים בו עתה יעירו את הנגב הם ויסייעו "בכיבוש השממה". הסופרת ימימה טשרנוביץ' הצטרפה עוד קודם לכן לתפיסה זו ובסיפורה "מסכת האבן" קבעה כי הנגב יתעורר ויגאל ביום שיעשה שוב יהודי ופרודוקטיבי.

הילדים נקראו לסייע באופן פעיל בקליטת העולים לנגב, אך בשל גילם, הם לא נקראו להתיישבות אלא להזדהות עם הסמל ששמו נגב ופירושו: חלוציות, התגייסות למען הכלל. אהרון אשמן כתב בשנת 1952 סיפור העוקף את הדרישה להתיישבות וריכך אותו בדמות "אורי וגדעון בשבי המצרים" בו מסכלים הילדים תוכנית מצרית לפגיעה במפעלי המים בנגב. קציר החיטים בנגב תואר (על-ידי יעקב רבי ופנחס ספירחן) כמבצע בו גויסו מאות טרקטורים וכלי קציר ובו ישראל כולה מתגייסת למפעל החשוב אפילו על חשבון היעדרות האבות מהבית בקיץ.

בשנת 1954 ערך "דבר לילדים" ויכוח בין קוראיו מה חשוב יותר העברת מי הירקון לנגב או שמירה על הירקון וערכי הטבע שסביבו? נראה שהעיתון כיוון את הדיון לדעה שעתה חשוב יותר ליישב את הנגב גם במחיר פגיעה בראות הירוקות במרכז. פניה ברגשטיין, חנן שדמי (בשירו "עמל") ואחרים העניקו לטרקטור תכנות אנושיות והיללו את תרומתו להפרחת הנגב: "...אבא פלח הוא, עובד אדמה/עם שחר ישכים לשדות/עוד לילה פרוש מסביב דממה/חולמת חלום החצר הנמה,/ וטרקטור "די ארבע" משנת מתעורר/מהר ימהר לקמה..../ גם כלים אחרים זכו לתהילה ואפילו המכבש בשירו של רפאל ספורטה משנת 1952 יגיע עד אילת.

בכתבה מסכמת משנת תשי"ג ("דבר לילדים" 1952) מובאים צילומים רבים ובהם הישגי המיכון החקלאי והתיעוש החדש בנגב - מפעלי ליצור זכוכית וחרסינה, קידוח נפט בנגב, כריה במכרות הנחושת, מפעל לעיבוד קאולין, ועוד. שלושת העיתונים הדגישו את חשיבותה של הטכנולוגיה בחקלאות ובייצור והנגב היה לאזור בו העבודה הפכה למדע והיישוב הקטן והפשוט שהיה בו, הופך לחלק ממדינה גדולה מודרנית ומתועשת.
שילה ד', "חבר מנייר", הארץ 5 במרס 2015.

עיתוני הילדים התייחסו לשאלת הבעלות באדמות הנגב אך לא העיזו להציגה כמחלוקת פוליטית. הם הצדיקו את ההשתלטות היהודית באדמות אלו מכיוון שהיהודים הם היחידים שמעבדים את הנגב, מחיים אותו וגואלים אותו משממונו - מה שלא עשו הבדואים לאורך מאות בשנים; יתר על כן, הטקסטים הספרותיים עשו דה-לגיטימציה לבעלות הבדואית בקרקעות הנגב משום היותם נוודים, וכן משום שלא לחמו כנגד היהודים במלחמת העצמאות ולכן הם "בעלי ברית טובים", שיקבלו בזרועות פתוחות את היהודים הבאים להתיישב בנגב.

רבקה גורפיין כתבה ב"משמר לילדים" (1956) כי אדמת הנגב הופתעה מהחריש העמוק שנעשה בה באמצעות טרקטור מודרני ומחרשה יעילה בניגוד לחריש השטחי, הלא עקבי ושלא ידע להפיק מהאדמה את יבולה - כפי שנהגו זה דורות, הבדואים. התרבות הנבטית שהתגלתה אז שימשה רקע לכתבות בהן העמידו את יכולתם לחיות מחקלאות בנגב לעומת התרבות החקלאית הבדואית הבלתי מפותחת לחלוטין שהפכוהו למדבר.

דווקא "הארץ שלנו" פרסם בשנת 1956 סיפור בהמשכים: "גוב מיוחד בנגב: הרפתקאות גידי גזר ובו מוצג "בדואי רע" הפועל בשירות המצרים לעומת "הבדואי טוב" המוג בדמותו של שיח' מכובד המשתתף עם היהודים בעיבוד קרקעות הנגב. הסופר אהרון מגד הרחיק לכת ובשנת 1955 פרסם ב"דבר לילדים" סיפור בו מוותרים הבדואים על קרקעותיהם המוזנחות לטובת היהודים היודעים באמצעות הטרקטורים החדשים לעבדה כראוי ומקימים יחד קיבוץ בדואי-יהודי חדש. מסקנת הסיפור היא שהיהודים זוכים בקרקע לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה חוקית וזאת תוך עקיפת שאלת הרישום בטאבו והזכות הילידית.

תכונותיו של הבדואי "הפרא האציל" והיכרותו עם הנגב באו לידי ביטוי בסיפורו של יהודה הנגבי (1952) המהלל את התמצאותו ברזי המדבר, וכיצד גילה את הגבול של האדמות אותן רכשו היהודים זה מזמן. אותו "פרא אציל" לא יודע כיצד להתמודד עם סחף החול והרוח והוא פונה ליהודי השכן (בסיפור משנת 1976) היודע להתמודד עם תופעות אלו על-ידי נטיעות ועיבוד הקרקע ב"שיטת קווי הגובה".

ב"הארץ שלנו" משנת 1952 מתואר הבדואי כמי שאינו יודע להילחם בשיטפונות מול היהודים המתעלים ואוגרים את המים ואפילו נותנים מהם לשכניהם בני השבטים. נתן שחם כתב בשנת 1954 סיפור על יחסי בדואים-יהודים ומוסר ההשכל מהסיפור - גם היהודים לומדים אט אט "להיות בני הנגב" לחדד את חוש הגישוש וההתמצאות וכאשר יהפכו ליהודים בעלי "תכונות בדואיות אציליות" יוכלו לטעון באופן לגיטימי שהנגב שלהם.

מוזר שסופרים בעלי השקפה שמאלית-הומנית-אוהדת אידאולוגית "הדו-קיום" כמו מגד ושחם, בבואם לספר את סיפור היהודים והבדואים בנגב התחמקו משאלת הבעלות על הקרקע ומשאלת פיתוח הנגב גם עבור השבטים (כבישים ומים) וזאת בזמן שנציגיהם של הסופרים בכנסת בשנים אלה, שרים וח"כים, יצאו בשצף קצף נגד הממשל הצבאי, נגד הכוחניות שגילה הממסד כלפי הבדואים ונגד אי-הכרה מוחלטת "בבעלות חזקה" שרכשו הבדואים (על אף מעגל הנדודים השנתי) עקב ישיבה של מאות שנים במקום.

יש להניח שהסופרים הנ"ל חששו מלערב את הילדים-הקוראים בבעיות פוליטיות אקטואליות או שהם עצמם, בעשור הראשון, לא זיהו בבירור את העוול (פוליטי-תרבותי-חברתי וכלכלי) העלול להיגרם לשבטים עקב התגייסות הציבור כולו לרעיון "גאולת אדמות הנגב והפרחתן".

בשל קוצר היריעה לא הצגנו את הפרקים האחרים שבספר וכן לא דנו בנגב של אמצע שנות החמישים (1955-1956) והתגברות מעשי האיבה, ההסתננות והשוד ממצריים וירדן, ערב מבצע סיני. הקורא מוזמן לעיין בספר ומובטחת לו תובנה מעניינת.

אני מבקש להודות לד"ר זאב זיוון שהפנה אותי לפרק המיוחד על הנגב בספר הנסקר.