כשאנחנו אומרים "אחרי החגים", אנחנו מתכוונים שלעולם זה לא יקרה, או במילים אחרות את מה שלא עשינו היום אין סיבה שנעשה מחר. ימי "אחרי החגים" האמתיים, הם אלה שלאחר חגי תשרי. 24 ימים שבהם העבודה במגזר הציבורי, במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות, במוסדות להשכלה גבוהה, ובכל מקום שבו רק אפשר שלא לעבוד לא עובדים.
ימי "אחרי החגים", הם ימים עמוסים בחגים ובימי חופשה, והם החודש שלפני חודש האוברדרפט הגדול, עכשיו מגהצים את כרטיסי האשראי, ובחודש הבא פותחים את הכיסים. בחודש.. שהוא חודש "אחרי החגים", ישנם רק ימי עבודה, המשמעות היא שאין כמעט או בכלל שעות נוספות לעובדים במגזר הציבורי, מה שמבטיח לא מעט קשים בכיסוי החוב, שנוצר בחודש "אחרי החגים". אבל את מי זה מעניין בדיוק. במדינה שבה אפשר שלא כמו בארה"ב לחיות ממשיכת יתר, כולם בונים על האוברדרפט ועל כך שיהיה טוב יותר "אחרי החגים".
צריך להסתובב בימים האלה בקניונים או להעיף מבט אל עבר בתי הקפה כדי להיווכח שאנחנו חיים לא רע. גם מי שמקטרים כל השנה שאין סיכוי שיגמרו את החודש, ממתינים ממש עכשיו לבדיקה הביטחונית בשער של אחד הקניונים. את מי שלא תמצאו שותפים לחגיגה זה את בעלי שכר המינימום שמחשבים כל שקל, ואצלם לפני החגים ואחרי החגים זה אותו הדבר.
בעלי שכר מינימום שמשתכרים שכר של 5.000 שקלים, ברוטו, מחודש ינואר, 2017 לא יכולים גם אם ירצו להשתתף בחגיגת הקניות. תוכלו לפגוש אותם בכל ערב חג או שבת בשוק הכרמל, או בשוק מחנה יהודה שעות בודדות לפני סגירת השווקים, קונים את הסחורה שנשארה על הדוכנים, או מחפשים בפחי האשפה, את מה שזרקו הסוחרים.
במדינת "אחרי החגים", יש הרבה שחוגגים, אבל יש הרבה כאלה שלא מכירים את טעמם של החיים. לא צריך להיות אביון כדי שלא להשתתף בחגיגה. צריך להיות גמלאי של שירות המדינה שפרש מעבודתו בדרגה לא בכירה, או מי שלא חסכו מעולם לפנסיה, ורק אלוהים יודע ממה הם חיים.
אנחנו מדינה של עשירים, אמידים, בעלי שכר ממוצע במשק, ועוד כמה אמירות שמגדירות את מעמדנו בסולם השכר. אבל האם אנחנו גם מדינה סוציאלית במלוא מובן המילה? כנראה שלא, למרות שמי שיושב בכורסא הרכה של שר האוצר, ידקלם תמיד כמה אנחנו עושים למען החלשים, ועד כמה אנחנו לא מפסיקים לדאוג להם.
אני זוכר שלפני כמה עשורים כשהייתי הולך ברחוב לצדו של אבי המנוח, הוא היה עוצר ליד כל קבצן, ומניח נדבה כדבר שבשגרה. הוא נהג לומר תמיד שכשאדם נזקק מתגבר על הבושה לבקש, ומחליט לקבץ נדבות, צריך תמיד לפתוח בפניו את הלב ואת הכיס.
אלא שמאז חלפו ארבעה עשורים ואולי יותר, ומה שהיה מיעוט שבמיעוט הפך בשנים האחרונות לדרך חיים. הארץ מלאה למרבה הצער קבצנים, כשם שהיא מלאה
עובדים זרים, וקשה לדעת מי הפך את הקבצנות למקצוע ומי הנזקק האמתי.
לפני שנה ששודרה כתבת תחקיר באחד הערוצים, על קבלן המעסיק קבצנים שמושיטים יד בצמתים ע"י רמזורים, ומקזז לעצמו את מרבית הכנסתם. קבצנות הפכה בעשור האחרון למשלח יד, וכשאתה מבקש לסייע לפושט יד, אתה מתקשה לעיתים לדעת האם אתה עוזר בתרומתך לנזקק אמתי, הוא שאתה מעשיר את קופתו של קבלן מקצועי המעסיק פושטי יד.
עד לפני שנים נהגו תלמידי תיכון לעבור מבית לבית ולבקש תרומה עבור האגודה למען הסרטן, וגופים אחרים. בשנים האחרונות גילו לא מעט נוכלים את השיטה, והם מדפיסים פנקסי קבלות פיקטיביים, של עמותות, שלא היו ולא נבראו. הם מעסיקים גובים בהרבה פחות משכר מינימום, ומשלשלים את הכספים לכיסם, מי שמבקש לתרום לא יודע האם תרומתו תגיע ליעד הרצוי, או לקופתם של הנוכלים.
אז איך הגעתי מהעיסוק ב"אחרי החגים", למצבם של אלה שהפכו שקופים בעיני רבים, ולכך שליבם של רבים, ייתכן שנאטם למראה המראות הקשים, שאנחנו רואים יום יום ברחובות בעיקר בתקופת החגים. תגידו אתם.
