לו רק היה ניתן להסדיר בחקיקה, או בדרך של הסדר אחר, מצב שעל פיו מי שתוקף צוותים רפואיים במוסד רפואי, לא יהיה זכאי לקבל טיפול רפואי, שאינו מציל חיים, באותו מוסד רפואי שבו ביצע את התקיפה, אני בטוח שמספר התקיפות של צוותים רפואיים היה צונח בצורה תלולה.
זה נכון שבמקרה שבו הותקפו שלושה מאבטחים במרכז הרפואי איכילוב, המשטרה פעלה מהר, אבל חשוב לזכור שמצלמות האבטחה הם שביצעו את הזיהוי המהיר של החשודים, ומה שנותר למשטרה היה רק לעצור את החשודים.
צדק מנהל המרכז הרפואי הפרופסור
רוני גמזו, כשאמר ש"מדובר באירוע חמור מאוד עם דפוס פעולה מהעולם העברייני, שמשקף את אוזלת היד של המערכת, נגד פושעים שפועלים באלימות נגד צוותים רפואיים". מה שפרופסור גמזו לא אמר הוא שזה רק שאלה של זמן, עד שיותקף הצוות הרפואי הבא- שספק עם מאבטחי בית החולים, יוכלו להיחלץ לעזרתו, באותה מהירות כפי שעשו במקרה הזה.
רופאי המרכז הרפואי איכילוב לא לבד, באמצע החודש שעבר הותקפה אחות במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, באגרופים על-ידי מטופלת וחברתה ואיבדה את הכרתה. האחות המותקפת פונתה לחדר המיון חבולה בפניה ונזקקה לטיפול רפואי. חודש קודם לכן תקף צעיר, בן של חולה, שלושה מעובדי הצוות הרפואי במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, לאחר שקיבל בשורה מרה. באמצע חודש מרס פקד זעזוע את מערכת הבריאות כשמטופל ניצול שואה, ככל הנראה לוקה בנפשו, שרף למוות את טובה ררו, אחות במרפאת קופת חולים ברחוב קפלן בחולון.
קשה לשכוח את מראה נרות הנשמה שהציבו חבריה של טובה ררו ז"ל, ומטופלי קופת חולים, בכניסה לסניף הקטן של קופת חולים בחולון, כשם שקשה לשכוח דברים שאמרו חולים רבים שהעידו על מסירותה של הנרצחת. שר הבריאות
יעקב ליצמן מיהר להתראיין ואמר שמדובר בחציית כל הקווים האדומים של אלימות אסורה ומסוכנת, ובאותה נשימה הזדרז לגלגל את הכדור למגרשה של המשטרה ואמר כי הוא סומך עליה.
אין ספק שתמיכתו של שר הבריאות במשטרה ראויה להערכה, אבל כדאי לזכור ששר הבריאות ליצמן הוא חבר הממשלה, וניתן לצפות ממנו שלא רק יסמוך על המשטרה אלא יפעל באמצעי החקיקה העומדים לרשותו, להגדיל למשל את העונשים הקבועים בחוק על תקיפה, ועל תקיפת צוותים רפואיים בעיקר.
כאשר חבר כנסת מגיש הצעת חוק, פרטית הוא נדרש פעמים רבות לצעדים מקדמים, כמו אישור נשיאות הכנסת. חברי הכנסת מוגבלים במספר הצעות החוק שהם יכולים להגיש, ומספר הצעות החוק הפרטיות שמוגשות ולא מקודמות עולה בהדרגה. לא כך כשמדובר בהצעת חוק ממשלתית, אז המשרד הממשלתי שמגיש את ההצעה, נדרש להכין טיוטת חוק, להביא אותה לוועדת שרים לענייני חקיקה, שדנה בהצעה בשם הממשלה, ולאחר אישורה על-ידי וועדת השרים, מתפרסמת טיוטת החוק בקובץ הצעות חוק- הממשלה ומונחת על שולחן הכנסת.
שמעתם שהשר ליצמן, הגיש הצעת חוק כלשהי להחמרת הענישה? שמעתם על צעדים מעשים שבהם נקט השר ליצמן כדי לצמצם את ממדי התופעה חוץ מלהצהיר הצהרות?
צפיתי בחדשות ערוץ 2 בראיון שקיים הכתב גלעד שלמור, עם אליה קדוש, הצעירה שהזעיקה את בן זוגה דוד אמויאל, לאחר שלא שבעה נחת מהטיפול הרפואי שקיבלה במרכז הרפואי איכילוב. אמויאל, שעל-פי החשד הצליח להימלט לחו"ל, הבטיח למאבטח שאותו תקף באלימות באיכילוב, כי יבוא אתו חשבון, שלא מול מצלמות בית החולים, וכי יהיה כלשונו "השטן שלו".
קדוש, לא נענתה בראיון להצעתו החוזרת ונשנית של הכתב להתנצל בפני מאבטחי בית החולים, שהותקפו באכזריות, וגם לא בפני הצוותים הרפואיים, למרות שלהתנצלותה של קדוש אין שום משקל, או משמעות. אבל סירובה להתנצל מעיד על כך שיש מי שאצלם תקיפת צוותים רפואיים, כאשר קיים חוסר שביעות מהטיפול הרפואי, היא נורמה ראויה ומקובלת.
גם הדברים האלה שנאמרו בראיון לערוץ 2 לא הביאו את שר הבריאות ליצמן לנקוט בצעדים מעשים מלבד להמשיך ולסמוך על המשטרה. גם השר ליצמן יודע שלא ניתן לפתוח תחנת משטרה בכל בית חולים, וכי לצעד חוקי הרתעתי יש ויהיה משקל רב בצמצום התופעה.
כדי להגן על הצוותים הרפואיים צריך בראש ובראשונה להגדיל בצורה משמעותית את עונשי המינימום שיחויב בית המשפט להטיל על מי שיתקוף צוותים רפואיים. שבועת היפוקרטס, שמקבלים על עצמם הרופאים, בסיום לימודי הרפואה, היא בסיס לאתיקה הרפואית, אבל אינה מחייבת את הרופאים לטפל במי שנוהג כלפיהם באלימות גופנית.
בהעדר יוזמה מעשית מצד שר הבריאות, לצמצום האלימות בבתי החולים, נכון יהיה לדעתי, עם ההסתדרות הרפואית והעומד בראשה יכינו "רשימות אדומות", של מי שתקפו צוותים רפואיים. מי ששמם יופיעו ברשימות אלה לא יוכלו לקבל טיפולים שאינם מצילי חיים, בבתי החולים שבהם הם תקפו צוותים רפואיים.
יש להניח שבכך יצליח ד"ר ליאוניד אדלמן, יושב-ראש ההסתדרות הרפואית לעשות, למען הרופאים, הרבה יותר ממה שעושה למענם שר הבריאות.
