תיאטרון בית לסין יודע את לב קהלו. דווקא בעיתות שבהן התקשורת לא מרפה מהקהל ולא חדלה לחפור עם מישדרים המשרים דיכאון ורצון לעזוב הכל ולברוח (לאן?), דווקא כשרואי השחורות כה טורחים לדכא ולהשמיץ ללא הרף כל אחד - מאיר תיאטרון בית לסין את האווירה, משרה עליצות ומצב רוח עליז ושמח בהצגותיו החדשות. לאחר הצגת "חיית מחמד" שכה מרווה את הצופים בעונג קומי מרהיב, מפציעה כעת הסאטירה הקומית של
שמואל הספרי "פולישוק", בעיבוד חדשני הממשיך את קורותיהם של נושאי המשרות הרמות בפוליטיקה הישראלית. אלה שכה ליבבו אותנו בכל פרקי הסדרה המקסימה.
המחזאי והבימאי שמואל הספרי לא חוזר בעלילה החדשה על אירועי העבר. אומנם הגיבורים שלו הם אותם הגיבורים שכה אהובים על הצופים. אך ההתפתחות הדרמטית בעלילה מתגלה כחידוש מרענן, שאותו לא נגלה, כדי לא להפחית מהתענוג שבצפייה בהצגה. מה שכן בולט בהצגה הוא הפיתוח של הדמויות, כשהפרטים החדשים עליהם מרחיבים את ההתייחסות לדמותם. אך יותר מכל - כל אחד מהם זוכה למונולוג אישי משלו, ובכך - כנהוג במחזות קלאסיים - מעניק לצופים אפשרות להבין טוב יותר את הדמות ומניעיה, ומעל לכל: כל שחקן ושחקנית זוכים לזמן בימה רחב יותר, כך שמלוא יכולתיהם הדרמטיות-המשחקיות באות לידי ביטוי בהצגה במלוא כוחן.
על בימה מעוצבת בחכמה ובהקפדה אסתטית בידי
במבי פרידמן, עם תלבושות מעוצבות באותנטיות והקפדה על-ידי אורנה סמורגונסקי, בליווי מוזיקה כה מתאימה ונעימה של אלדד לידור - זוהרים כל שחקני הצגת פולישוק ככוכבים.
ששון גבאי, הכוכב מספר אחד של תיאטרון בית לסין ושחקן דרמטי וקומי מהמעלה הראשונה, שעושר ההבעות שלו לא יסולא בפז - בדמות השר לענייני תח"ת (תיירות ועוד שני משרדים), הוא בן דמותו של השר חלש האופי מהסדרה "יס מיניסטר" הבריטית. שאף היא כבשה כליל את כל צופיה. כאדם רך לבב, שגרושתו מוצצת ממנו כל שרק ניתן, ומוריקה אותו מכל פוטנציה. הוא נתון כליל תחת מכבש האנרגיה והנמרצות של סולי, (
חנה אזולאי הספרי: מחזאית, בימאית ושחקנית משובחת שכאן פורחת בין כל תפקידיה ("שחור"), מנהלת משרדו, המקבילה בחייו המקצועיים לבולדוזר של אשתו בחייו הפרטיים. על פיה יישק דבר, וכולם רועדים ממנה. גישה פמיניסטית מצד המחבר.
חנה אזולאי הספרי מנווטת את כל התרחשויות העלילה בהינף אצבע שלה. משחקה הוא אחד מפסגות הצלחתה האישית והצלחת ההצגה. כך גם
גיא לואל, הוא המאסטר-מיינד, מניפולטור פאר אכסלנס, שמניע את כל הפעולות שמאחורי הקלעים של החלטות הממשלה, ובברק קסמו הרב ויכולת השכנוע שלו עושה כל מה שיחפוץ בשר פולישוק. שני אלה, מגיעים בהצגה זו לשיא יכולתם המגוונת, ומעניקים לצופים עונג בל ישוער מהצפייה בהצגה.
לצדם, כחלק מהיצירה שנוצרת הודות לתסבוכת והמזימות שרוקמים ראש הממשלה (שכאן אינו נראה, אך קוזו (גיא לואל) דואג להעביר לנו תוך שיחות טלפון עמו - נוטלים חלק חשוב כל אחד בעתו, כחלקים מהפאזל המשובח של הקומדיה, הודות למשחקם:
שירי גדני כדוברת השר: שירי מלבבת בכל דקה בה היא נוטלת חלק בהצגה. היא חיה את התפקיד כחברתו של בן רה"מ, בחביבות המתוקה שלה שממיסה כל לב.
כך מקסימה גם
דנה סמו הכה אנושית, שמצד אחד נרמסת תחת מכבש הבולדוזר של סולי, ותוך כדי כך היא מקיימת מערכת אישית הדוקה עם השר, ועושה כל שביכולתה שלא ייפגע.
יקיר שוקרון כשומר הראש של השר, במבטא רוסי כבד, המסמל את הסטיגמה שכל שומרי הראש הם יוצאי בריה"מ, וזוכה אף הוא לאהדת הקהל בניואנסים של שפת הגוף גם כשאינו מדבר כלל, וגם בחלקים המילוליים שניתנים לו.
שמואל הספרי משבץ בהצגה החדשה ביטויים מהעת האחרונה, ואזכורים להתרחשויות עכשוויות, תוך קריצות לראשי ממשלה ויקירי האומה בכל הזמנים בהקשר לחטאיהם והתדרדרותם המוסרית. איש לא יוצא שלם וזך מתחת ידי המחזאי. שוט לשונו מצליפה לכל הכיוונים, תוך שהוא מגלגל אותנו בצחוקים עליהם - ולמעשה, על עצמנו. כי
איך הגענו לכך שהחמור הופך למנהיג העדר? ואיך הטיפשות של הפוליטיקאים משמשת כחומר ביד היוצר בידי התחמנים והתעלולנים שמאחורי הקלעים? ואיך זה שקריטריונים המקובלים בעולם התחתון פושים גם בקרב הדרג השלטוני העליון?
דוגמה אחת לקישור למציאות: הסיפור של הסיכה שאיבדה לאה רבין אשתו של רה"מ אז, בעת טקס הכרזת השלום עם ירדן, כשדרשה להפסיק את הטקס עד שתימצא הסיכה, אותה קיבלה בין יתר המתנות עליהן לא דובר - התגלגל בהצגה לסיפור על עגיל שאיבדה אשת רה"מ במחזה, וכל ההחלטות המדיניות-הכלכליות שנבעו מקטע זה.
הקהל רווה נחת מהסאטירה בה מתגלה דמותו של השלטון כקריקטורה של ממש. לשחקנים הנהדרים והמושלמים, למחזאי-הבימאי ולשאר היוצרים מגיע זר ברכות.
יצירה המהנה את הקהל כקונטרה לרואי השחורות והמדכאים שבתקשורת, שגם עליה מעביר המחזה ביקורת נוקבת, על שהיא נשלטת מזה דורות בידי אותם ביריוני המילים. הצגה כייפית עשויה נפלא, לכל חסידי הסדרה המיתולוגית, ולכל הישראלים המתאווים לצחוק וליהנות. שאפו לתיאטרון בית לסין.