|
קרלסון. "הייתי שם" [צילום: ריצ'רד דרו, AP]
|
|
|
|
|
פרשת הרווי וינשטיין איננה מסתכמת בכך שהמפיק עטור הפרסים פוטר מהחברה שהקים בעקבות טענות הולכות וגוברות על הטרדה מינית. הסיפור הגדול הוא שקולותיהן של הנשים סוף-סוף נשמע – כותבת גרטשן קרלסון בניו-יורק טיימס.
קרלסון, כתבת טלוויזיה, יודעת על מה היא מדברת. ביולי 2016 הגישה קרלסון תביעה נגד יו"ר ומנכ"ל פוקס ניוז דאז, רוג'ר איילס, בטענה להטרדה מינית. "חשתי בודדה", כותבת קרלסון. "אבל אחרי שסיפרתי את סיפורי, אלפי נשים – שוטרות, מורות, מנהלות בתחום הספורט, קצינות צבא, מהנדסות, מלצריות, עורכות דין, מזכירות – סיפרו לי את שלהן".
כאשר הקשיבה קרלסון לסיפוריהן, היא הבינה שהתגובות המאכזבות ששומעות הקורבנות מסביבתן, היא גורם מרכזי בהחלטתן של רבות מהן לשתוק. הטרדה מינית היא עבירה על החוק, אבל אין זה אומר שהחוק ניצב לצידן של הקורבנות. אם חוזה ההעסקה של הקורבן כולל סעיף של בוררות, קרוב לוודאי שהיא ויתרה על זכותה לניהול משפט פומבי. אין פלא שחוזים רבים כוללים סעיף כזה, המגן על המעסיקים; מחקר משנת 2011 מצא, כי המעסיקים זוכים יותר בתיקי בוררות מאשר בתיקי בית משפט.
כאשר האישה מנצחת, לרוב אסור לה לדבר בפומבי על המקרה. הסודיות מגנה על המטרידים בכך שהיא מותירה באפלה קורבנות אפשריים אחרים, ומקטינה את הלחץ על החברות לפטר אותם. לקרלסון יש הצעה: כל חברה שרוצה להתמודד עם הבעיה, צריכה למחוק את סעיף איסור הגילוי מהחוזים עם עובדיה כאשר מדובר בקורבנות של הטרדה מינית.
מיתוס על הטרדות מיניות אומר, שקורבנות שמתלוננים מוצאים בקלות עבודה חילופית. הרוב המכריע של הנשים איתן דיברה קרלסון, אמרו שהן מצאו את עצמן ברשימה שחורה ומעולם לא יכלו לחזור לעבוד באותו תחום. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך ששלוש מתוך ארבע נשים שמוטרדות מינית בעבודה, אינן מדווחות על כך.
"תקופה ארוכה הייתי חלק מקבוצה זאת", כותבת קרלסון. "כאשר הייתי בשנות ה-20 לחיי, חוויתי שורה של תקריות איומות. פעם, מנהל מאופר בכבדות תקע את לשונו לתוך הגרון שלי, בפגישה שהוא קבע בתירוץ שהוא 'יעזור לי להיכנס לטלוויזיה'. בפעם אחרת, כאשר ישבנו במכונית, יחצ"ן תפס אותי בצווארי וכופף אותי לעבר המפשעה שלו כל כך חזק, עד שבקושי יכולתי לנשום. זמן קצר מאוחר יותר, צלם שאל אותי אם אני רוצה שהוא יגע בשדיים שלי כאשר הוא מתקין את המיקרופון שלי".
רפורמה בחוקים הנוגעים לתביעות חיונית כדי להפסיק את ההטרדות המיניות. בשנה הקרובה, מודיעה קרלסון, היא תפעל כדי לגייס תמיכה דו-מפלגתית לחוק שיאסור על סעיפי בוררות חובה בחוזי העסקה, כך שקורבנות ההטרדות יוכלו לפנות לבית המשפט. אבל אי-אפשר לחכות לקונגרס; גם על החברות מוטלת אחריות. מחקר של אוניברסיטת הרווארד הצביע על שלושה גורמים המונעים מהקורבנות להתלונן: פחד מנקמה, העדר תמיכה מעמיתים לעבודה ותרבות גברית שרואה את ההטרדות כדבר שניתן להשלים עימו.
כותבי אותו מחקר הציעו ארבעה פתרונות: לגרום למעסיקים להיות מודעים לבעיה, כך שיידעו מה הם רואים; לומר לעובדים שהם צריכים לצעוד קדימה ולסייע; להגביר את האחריות של העובדים; וללמד את העובדים כיצד להתערב. מדיניות והדרכה שיאמצו המלצות כאלו יהוו צעד גדול קדימה ואינן זקוקות לחקיקה, מדגישה קרלסון. החברות יכולות לעודד פעולה על-ידי מינוי נציב תלונות עצמאי, או להסמיך גורם בחברה לקבל תלונות [כפי שקיים בישראל]. לגברים יש תפקיד חשוב במיוחד: ככל שהם יטילו את האחריות על עמיתיהם והממונים עליהם, כך התופעה תיפסק מהר יותר.
קרלסון מסיימת: "אני מקווה שסיפור וינשטיין יהיה תחילתו של שינוי ביחס של החברה שלנו כלפי הטרדה מינית במקום העבודה. על-ידי ביטול סעיפי הבוררות, חיסול הרשימות השחורות ושינוי האווירה התרבותית בה מתרחשות הטרדות כאלו, אנחנו יכולים להבטיח שהקורבנות ידברו. אני מעודדת את הקורבנות להתייצב ולספר את סיפוריהם, ואני יודעת שזה דורש אומץ. ואני מקווה שנראה שינוי בחוקים שלנו ובתרבות שלנו, שיאפשר להם לעשות זאת מבלי להפוך שוב לקורבנות".