משמעות החיים בספרות החכמה במזרח הקדום

אחד הרעיונות המופיעים בספרות החכמה במזרח הקדום לגבי משמעות הקיום האנושי הוא – האדם צריך ליהנות מהחיים כל עוד הוא חי, כי זו מהות החיים. איש לא חזר מהמתים ואיש לא יודע מה קיים אחרי המוות ולכן צריך למצות את כל הטוב שבחיים על פני האדמה, כל עוד זה אפשרי.

1. קוהלת

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי-הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו (ג, כב). לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (ט, ז-י).

האל יצר את העולם על כל ניגודיו, עם הטוב ועם הרע שבו ונתן אותו לבני האדם. אבל, בני האדם לא יוכלו לדעת מהי התוכנית האלוהית מההתחלה ועד הסוף ולא יוכלו להתמודד עם המורכבות של הבריאה. האדם אינו יכול להבין אותה מפני שהוא מוגבל, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטאלית. מי שנולד סופו למות ומכאן שאין כל חשיבות לחיי האדם או למעשים שלהם. המסקנה של קוהלת היא שהאדם צריך ליהנות ממה שיש בחיים עלי אדמות כל עוד זה אפשרי.
הד לגישה זו מופיע בנבואת התוכחה של ישעיהו נגד העם ביהודה. במקום שהעם יתאבל ויחגור שק הם שמחים אוכלים ושותים: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת (כב, יב-יג).

2. גילגמש

אותה הראייה מופיעה בעלילות גילגמש, בדברי סידורי המוזגת (מתוך ש.שפרה וי. קליין, בימים הרחוקים ההם, 1996, 264-265):

גילגמש, אנא תנוד?
החיים אשר תחפש לא תמצא.
כאשר בראו האלים את האדם,
מוות שתו על האדם,
ואת החיים שמרו בידם.
גילגמש, אתה – לו תהי כרסך מלאה,
אתה יום ולילה תשמח,
יום יום עשה שמחה,
יום ולילה רקוד ושחק.
לו יהיו בגדיך לבנים,
ראשך לו יהיה רחוץ, במים לו תטבול,
הבט בילד האוחז בכפך,
רעיה לו תשמח בחיקך –
כזו וכזה משפט האדם.

המסקנה – האדם צריך לחיות ולשמוח בחלקו ולא לנסות לחקור את מהות החיים או להשיג חיי נצח. האדם צריך לקבל את המציאות כפי שהיא ולהשלים עם מה שיש, כי זה גורל האדם.

3. שירי הנבל במצרים

השירים מהווים חלק מהסוגה הספרותית המצרית של הוראות, הבאות להדריך את האדם בחיי היום-יום ולהראות לו את הדרך הטובה ביותר שעליו ללכת בה. הטקסט נשתמר בפפירוס האריס 500 שנתגלה בתוך תיבה ב'רמסיאום' בתבי (נוא אמון המקראית), וגם נתגלה חקוק בקבר מתקופתו של אחנאתון. הכותרת שניתנה לשיר על-ידי הסופר המצרי: "השיר מקברו של המלך אנתפ". שיר פסימי עם 3 בתים שכל אחד מהם מתחיל בשם של פרח. הסוגה הזאת מעודדת גישה של מיצוי הנאות החיים כי לא ברור אם יש עולם אחר מעבר למוות. זו גישה של 'אכול ושתה כי מחר נמות', שבה מקדשים את הרגע ואת חיי ההווה. וכך כותב הסופר (עיבוד מתוך פוקס מיכאל, תשמ"ה, 73-74):

לך אחר ליבך כל עוד אתה חי, שים בושם מור על ראשך, לבש בגד מפשתן לבן משובח, משח את גופך בשמן הטוב שבא מן האלים, הרחב את הנאותיך. אל תיתן את לבך להיעצב. צריך ליהנות עכשיו, כי איש לא יוכל לקחת את עושרו אתו לאחר המוות. ראה את קבריהם של החכמים המצרים הקדמונים, אימחותפ וחורדדפ (תקופת הממלכה הקדומה), שהיו מפוארים בזמנם ועתה הם מתפוררים, כאילו לא היו מעולם. איש אינו חוזר מעולם המתים לספר על מצבם. דור הולך ודור בא, מי שהולך אינו שב עוד לעולם.

בעדות של הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס, על המצרים בזמנו משתקפת גישה דומה. הוא טוען כי במשתאות של העשירים נוהגים להביא ארון מתים צבוע כמו אמיתי ובתוכו דמות של מת עשויה מעץ, והם מראים את הארון לכל אחד מן החבורה במשתה ואומרים – הבט בזה ואכול ושמח כי במותך תהיה כמוהו (הרודוטוס, היסטוריה, ספר שני פרק 78).

4. המנון שומרי

טקסט עתיק, ששורשיו נעוצים בתקופה השומרית (1600-1800 לפנה"ס) כתוב בשומרית נתגלה בניפור (עיר שומרית) והועתק במשך דורות. העותק האחרון נתגלה בספרייה של אשורבניפל מאשור (מאה 7 לפנה"ס). מסתבר שהרעיון שבבסיס ההמנון היה בעל מסורת ארוכת טווח בספרות המסופוטמית והועתק מדור לדור. הטקסט מדבר על כך שאין משמעות למעשים של בני האדם עלי אדמות. אין שריד למלכים הקדמונים למרות כל עלילות הגבורה שלהם. הם נעלמו כאילו לא היו קיימים. המסקנה של המחבר היא שצריך להסיר תוגה וקדרות ולשמוח בחיים שבהווה. יום אחד של שמחה שווה יותר מ-36,000 ימים בקבר. הטקסט מזכיר ברוחו את קוהלת ואת הפתרון שלו למהות החיים – צריך ליהנות מהחיים היום, כי אין מחר, כי הכל הבל הבלים.

המשורר טוען כי צריך ליהנות מסיראש, כי זה החוק האמיתי של בני האדם. סיראש היא אלת הבירה השומרית והבבלית. ניתן להשוות את שמה לשם המקראי 'תירוש', שהוא עסיס הענבים, יין חדש לפני תסיסה. גם במקרא מוזכרת שתיית יין בהקשר של שמחה: "ויין ישמח חיים" (קוהלת י, יט). מי ששותה שוכח את כל צרותיו. בהוראות אם המלך לבנה (משלי לא, ו-ז) נאמר: "תנו שיכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכר עוד". השמחה והשכחה באים מהשתייה. בדומה לזה ראינו אצל היוונים בהמנונות לדיוניסוס, אל היין היווני.

להלן הטקסט (מעובד בתרגום חופשי מאנגלית מתוך למברט Lambert, 1996, 38-39):
החוקים כוננו על-ידי אנכי (אל שומרי), התקנות ירדו למטה במצוותם של האלים. מהימים של הקדמונים נשאר רק רוח. כל החיים הם רק רפרוף של עין, הם עוברים כהרף-עין. חיי בני אדם לא נמשכים לנצח. איפה אלולו (המלך הראשון ברשימת המלכים השומרים מלפני המבול), המלך שמלך 36,000 שנה? איפה אתנה (מלך קיש מהזמן של אחרי המבול), המלך שטיפס לשמים ?איפה גילגמש (מלך ארך), שחיפש חיים כמו זיאוסודרה (גיבור המבול/נח המקראי)? איפה הם המלכים מימי קדם עד עכשיו? האם הם לא נהרו, האם לא נולדו? חיי הנאה טובים מהמוות. אדם, אני אתן לך לדעת את האל שלך. הסר עצב ותוגה, הסר קדרות! כתחליף ליום אחד של שמחה, האם אדם יכול להעביר 36,000 שנה בימים של שתיקה בקבר ? אדם צעיר, סיראש (יין-שיכר) היא הגאווה וההנאה שלך! זה החוק האמיתי של בני האדם.