אבן הפינה ליחסים הכלכליים בין ארה"ב לאפריקה שמדרום לסהרה, היא בחקיקה משנת 2000: חוק הצמיחה וההזדמנות לאפריקה, או בקיצור AGOA. החוק מקל על קרוב ל-40 יצרנים אפריקנים לייצא את מוצריהם לארה"ב. הרעיון היה שדרך זו תעודד פיתוח כלכלי ופוליטי באפריקה. אולם, תפקידו המשמעותי של נפט וענף ההלבשה בייצוא מאפריקה, העלה שאלה האם ההסכם יכול לגוון את כלכלות האזור ולהגדיל את התחרותיות שלה בשווקים הבינלאומיים. בינתיים, הסחר של ארה"ב עם שותפותיה בהסכם נמצא במגמת ירידה, בעוד ששיתוף הפעולה של מדינות באפריקה עם סין נמצא במגמת עלייה – כותבת קלייר פלטר מהמועצה ליחסי חוץ.

AGOA הועבר במסגרת חקיקה לחיזוק הקשרים המסחריים של ארה"ב עם אפריקה והקאריביים שיזם הנשיא דאז, ביל קלינטון. ההסכם הוא חד-צדדי: הוא לא מחייב את מדינות אפריקה להנמיך את חסמיהן כדי לייצא לארה"ב, אך מעודד אותן לעשות זאת. קלינטון ראה בכך דרך להגברת הצמיחה והאידיאלים הדמוקרטיים באפריקה. במקביל, טען, ההסכם יחזק את הכלכלה האמריקנית, כאשר הדבר יביא לחשיפה של תוצרתה באפריקה.

על-פי החוק, הנשיא יכול להחליט כל השעיית מדינות מסוימות מהתוכנית, מסיבות שונות כגון הפרת זכויות אדם. מבין 49 המדינות שיכולות להיכלל בתוכנית, כיום נמצאות בה 38 מדינות. מבין מדינות אלו, חמש היצואניות הגדולות לארה"ב הן ניגריה (3.5 מיליארד דולר); דרום אפריקה (2.8 מיליארד דולר); אנגולה (2 מיליארד דולר), צ'אד (775 מיליון דולר) וקניה (395 מיליון דולר).

התוכנית קיבלה בזמנו הסכמה דו-מפלגתית בארה"ב. עד שנת 2010, הייצוא מאפריקה לארה"ב עלה פי שלושה מ-22 מיליארד דולר לקרוב ל-61 מיליארד דולר. באותה שנה התוכנית הוכרזה כהצלחה, כאשר יצרה במישרין יותר מ-300,000 מקומות עבודה חדשים ו-1.3 מיליון מקומות עבודה בעקיפין.

למרות זאת יש הטוענים, כי יחסי הסחר בין ארה"ב לאפריקה נותרו כפי שהיו. לאחר הקפיצה הראשונית חלה ירידה בייצוא מאפריקה ולא היה בו גיוון, כאשר הנפט המשיך להיות מוצר הייצוא המרכזי. רוב הייצוא הגיע משלוש מדינות בלבד, ובשנת 2015 רק אחוז אחד מהייבוא לארה"ב הגיע מאזור אפריקה שמדרום לסהרה.

בעקבות זאת עולה השאלה מה הביא לירידה בייצוא. יש הטוענים, כי השחיתות במדינות אפריקה היא שמונעת את הצלחת התוכנית. מנגד עולה הטענה שארה"ב לא עשתה מספיק כדי לסייע לכלכלות אפריקה לשדרג את התחרותיות שלהן. יש הטוענים שארה"ב צריכה לדחוף להשקעות במגזר הפרטי באפריקה, ובכך לנצל את הצמיחה האזורית.

לעומת זאת, מאז שנת 2000 הסחר הסיני-אפריקני זינק כאשר בשנת 2009 סין הפכה לשותפת הסחר הגדולה ביותר באפריקה, ובכך עקפה את ארה"ב. סין מקיימת שיתוף פעולה כלכלי באזור והשקיעה בו למעלה מ-100 מיליארד דולר. אולם, החשש הוא שרמה כזאת של השקעה והחוב של מספר מדינות אפריקניות לסין, עלולים דווקא לעורר משברים באזור. גם האיחוד האירופי והודו הרחיבו את פעילותן הכלכלית באפריקה, כולל השקעות במגזר הפרטי.

תוכנית הסחר חודשה בשנת 2015 והיא בתוקף עד 2025, אך הנשיא דונלד טראמפ יכול לפנות לקונגרס ולבטל אותה כבר עכשיו. ההערכה היא שהדבר לא יקרה, והאיום לבטל את ההסכם ישמש כטקטיקה במסגרת מו"מ לייצוא סחורות ושירותים אמריקניים לאפריקה. מומחים אחרים טוענים שממשל טראמפ מאמין שניתן להשיג תוכנית טובה יותר באמצעות קידום עסקות דו-צדדיות מאשר הסכמים אזוריים. בינתיים בנציבות הסחר של ארה"ב שוקלים לפסול עוד מדינות מלקחת חלק בהסכם, דבר שלא מעורר אופטימיות לגבי העתיד.