בשבוע שעבר אמר נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שמרגלים חדרו לפעילות האמריקנית בטורקיה, וכי הוא לא רואה את שגריר ארה"ב בטורקיה, ג'ון באס, כנציג לגיטימי של ממשלת ארה"ב. אמירה זו היא שלב נוסף בהתדרדרות היחסים בין המדינות – כותב סטיבן קוק ב-Foreign Policy.

מספר ימים קודם לכן, שגרירות ארה"ב בטורקיה הכריזה שהיא מעריכה מחדש את המחויבות של ממשלת טורקיה לאבטחת המוסדות והאישים האמריקנים הפועלים בטורקיה. כמו-כן נמסר, שארה"ב לא תאפשר להוציא ויזות למבקרים מטורקיה. אין ספק שההחלטה נבעה ממעצרו של מטין טופוז, אזרח טורקי שעבד עבור ארה"ב, שהואשם בתמיכה בארגונו של פטהוללה גולן, אותו ממשלת טורקיה מאשימה בתכנון ניסיון ההפיכה של יולי 2016. ממשלת טורקיה קיבלה בהבנה את ההחלטה האמריקנית, עד שארדואן פתח את הפה.

המקרה של טופוז הוא רק אחד מני רבים, שאתגרו את יחסי טורקיה-ארה"ב בשנים האחרונות. כיום ברור ששתי המדינות הן פחות בעלות ברית ושותפות, ויותר יריבות ומתחרות אסטרטגיות בעיקר בנוגע למתרחש במזרח התיכון, כותב קוק. ניתן להגיד שההרעה ביחסים בין שתי המדינות החלה מאז עלייתו של ארדואן לשלטון, אך תהיה זאת טעות. למען האמת, ארה"ב וטורקיה נמצאות במסלול התנגשות מאז נפילתה של בריה"מ.

רוב הפרשנויות והניתוחים מתמקדים בארדואן ויחסו לנושא הכוח והשליטה. למרות שזה מדויק, הדבר דוחק הצידה שלושה גורמים חשובים בפוליטיקה הטורקית ויחסי החוץ שלה. ראשית: הכוח שארדואן מחזיק בידיו, רעיונותיו לגבי כוחה של טורקיה וחוסר האמון במערב, מקבלים תמיכה חזקה מאזרחי המדינה והם בעלי רקע היסטורי. שנית: ארה"ב וטורקיה לא חולקים ערכים או אינטרסים משותפים. לבסוף: העולם השתנה רבות מאז תור הזהב של יחסי טורקיה ארה"ב לפני יותר מ-25 שנים.

לנוכח הדינמיקה הבינלאומית המשתנה, המצב לא היה שונה אם בטורקיה הייתה שולטת מפלגה אחרת. המתיחות הייתה אולי שונה, אבל היא עדיין הייתה קיימת. הדבר משפיע על פקידים אמריקנים, שנוטים לעבוד עם מערכת ערכים מיושנת לגבי טורקיה. את המדיניות ממשיכים לבסס על ערכים מיושנים של המלחמה הקרה, שהפיקה ראייה רומנטית של ארה"ב וטורקיה הניצבות ביחד בקרב האידיאולוגי נגד בריה"מ. המיתוס מתקופת המלחמה הקרה מטשטש את המציאות, שכן ללא האיום הסובייטי המשותף - אין מה שיחבר בין שתי המדינות. היחסים בין המדינות לא מתבססים על ידידות, אמון או ערכים, אלא על שיתוף פעולה נגד אויב משותף - מדגיש קוק.

לאחר סיום המלחמה הקרה, בארה"ב חשבו שטורקיה תמשיך לשתף עימה פעולה. בתחילת שנות ה-90 מומחים שונים האמינו, כי טורקיה נמצאת בעמדה ייחודית לסייע למדינות חדשות במרכז אסיה, שאזרחיהן חולקים רבות עם התרבות והשפה הטורקית, להפוך לדמוקרטיות. טורקיה נדמתה באותה תקופה כמנהיגת השלום והביטחון. טורקיה נתפסה כמודל שמדינות ערב צריכות לשאוף אליו, כדי לבנות חברה משגשגת ודמוקרטית יותר.

אמונות אלו נבעו מהערכה רבה מדי ליכולותיה של טורקיה, מהמעטה בערך ההיסטוריה העות'מאנית על טורקיה המודרנית ומהתעלמות מהשקפת העולם של המנהיגות הטורקית לפיה עליה להתרחק מארה"ב. לכך יש להוסיף שהפקידים האמריקנים לומדים לאט, ולקח להם זמן להבין שמנהיגיה של טורקיה, כולל מנהיגי הצבא, אינם דמוקרטיים או פרו-מערביים. למעשה, הם חושדים רבות במערב ובמיוחד בארה"ב.

טעות לחשוב שהיחסים בין טורקיה לארה"ב היו חמים בעבר. היחסים בין שתי המדינות תמיד היו נגועים ביסוד של חוסר אמון, כאשר טורקיה חוששת מהמחויבות האמריקנית לכורדים ולביטחונה של טורקיה. שתי המדינות חולקות מספר אינטרסים כגון מלחמה בטרור, חתימה על הסכם בין ישראל לפלשתינים ולראות את נשיא סוריה בשאר אסד נופל, אך עדיין שאיפותיהן רחוקות זו מזו.

בכל מקרה, פקידים משני הצדדים יכולים לבטא כיצד הצד השני פגע במאמציהם בקיום האינטרסים. מבחינת ארה"ב, התחממות היחסים בין טורקיה לאירן השפיעה לרעה על הסכם הגרעין, בנוסף לעובדה שטורקיה איפשרה לגורמים קיצוניים להיכנס דרך שטחה לסוריה ושהיא תומכת בארגון חמאס.

בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא איך ארה"ב תתמודד עם המעבר של טורקיה ממעמד של שותפה אסטרטגית למערכת יחסים שמזהה את חשיבותה של טורקיה גם כבעלת ברית וגם כיריבה. אם קובעי המדיניות האמריקנים ימשיכו להסתכל על טורקיה בעיניים של המלחמה הקרה, לא תהיה שום התקדמות. הגיע הזמן שהם יבינו שהעולם השתנה, וכך גם היחסים בין טורקיה וארה"ב - מסכם קוק.