לאחר שהודיע הקב"ה לנח כי הוא עומד להביא מבול ולמחות את היקום, החל נח בבניית תיבה, מקלט מרוכז לכל סוגי היצורים החיים, מהנמלה והסוס ועד נח ובני משפחתו. והנה לאחר מאה ועשרים יום בתיבה מבקש נח מהעורב לצאת ולראות האם כלו המים מעל פני היבשה, העורב יוצא לדרך אך חוזר מיד ומסרב פקודה, הוא לא מוכן לעוף ולבדוק את השטח. אחריו נשלחת היונה שיוצאת למשימה פעמיים, ובפעם השנייה היא חוזרת ובפיה עלה של זית מארץ ישראל, בשורת השלום.

כידוע, על יושבי התיבה חל איסור להיות עם נשותיהם¹, אולם בכל זאת היו שלושה שעברו על הציווי, אחד מהם היה העורב². עמדת הנפש ה"עורבית" היא עמדת נפש שבוחרת להתרכז קודם כל בעצמי, בממד הפרטי הצר, האגואיסטי. זו גם הסיבה שהעורב לא מוכן לצאת לשליחות למען הכלל, הוא יודע שהיציאה אל הלא נודע תובעת מחיר מסוים והוא לא מוכן לשלם אותו בשביל מישהו אחר. לעומת זאת עמדת הנפש ה"יונית" מתרוממת מעל למיצרים הפרטיים ומתחברת אל הכלל, לא נותנת לצד האגואיסטי לשלוט ולהכתיב את הקצב.

אולי זו הסיבה שאנו מברכים זוגות שיהיו כמו זוג יונים. למרות שנראה שהזוגיות של העורב עדיפה, שהרי הוא נשאר עם אשתו ואפילו היה איתה ביחד, אנו יודעים לזהות שמעשיו נובעים מאישיות סוציומטית, ואישיות כזאת היא פצצה זוגית מהלכת. היונה שהפכה לסמל השלום יכולה לבטא את פסגת שאיפותינו, הדרישה להיות אנשים גדולים וכלליים יותר תעמיד את אישיותנו במקום הנכון בקשר הזוגי ותאפשר לנו להתמסר ולוותר בשביל בן/בת הזוג.