הפרסומאי אילן שילוח חתם לפני שנים על הסכם עם רשויות המס. לאחר מכן ערערה רשות המיסים על ההסכם שעליו חתמה עם מר שילוח. היא ערערה במגוון טענות אשר אחת מהן הייתה שסיווג חלק מההכנסות ככאלה שנועדו לממן הסכמה על אי-תחרות לא היה מדויק, ופקיד השומה טען בדיעבד שמדובר בהכנסה עבור עבודה, ממנה חייבים לנכות מס בשיעור ניכר יותר.
ואת טענות פקיד המס בעניין סיווג ההכנסות קיבל בית המשפט, ולהבנתי את הדיווחים העיתונאיים על ההחלטה. שלוש הסיבות עיקריות הובילו את השופט בהחלטתו והן:
1) העובדה שמר שילוח ממילא היה מחויב חלקית לאי-תחרות.
2) העובדה שעמדת החברה המשלמת הזרה לא הושמעה בבית המשפט בעניין מטרת התשלומים עבור אי-תחרות.
3) העובדה שגודל התשלום עבור אי-תחרות איננו סביר.
וכאשר הכנסה מסווגת ככזו המחייבת מיליוני שקלים מס פחות ממה שצריך האדם לשלם, בייחוד כאשר הנישום מסכים בדיעבד לפסק הדין המחייב אותו לשלם אף לטענתו תשעה מיליון שקל נוספים על מה ששילם, מותר לנו האזרחים, להרים גבה.
ואז, כאשר נכנסים לעומק הדיווחים אנו מבינים כי נקודת ההתחלה של רשויות המס הייתה רחוקה מנקודת הסיום, שבעת חתימת ההסכם הוראות החוק והפסיקה לא היו ברורים דיים בחלק מההיבטים של התביעה, ובכלל קבע בית המשפט (על-פי הדיווחים העיתונאיים) שגם הוא עצמו לא נקי מספקות בהחלטתו.
ומה אנו למדים? אנו למדים שקיימת לו לאדם חזקת חפות, אנו מבינים שלא תולים אדם לפני שמחליטים להיכנס עמו להליך שיפוטי, וגם במסגרת ההליך השיפוטי מקשיבים לו וחלק מנקודות המחלוקת עשויות להיראות אחרת, ואף אם נקבע בסוף שהנישום/נתבע אינו חף מטעויות, לא חרב העולם.
ועוד אנו למדים שכאשר אדם אוחז בכיסו תשעה מיליון שקלים השייכים למדינה, אין תמיד מדובר בגזלת כספי ציבור, אין תמיד מדובר בפלילים, וכי גם כאלה פערים בין אדם למדינה עשויים להיפתר בהחלטת בית המשפט אשר הצדדים מסכימים לה, מקבלים אותה, ותוך השבת הסכומים לאוצר המדינה.
ראוי מאוד לטעמי שהן מר שילוח, הן בת זוגו הגברת שירה מרגלית והן חמיו של מר שילוח (ואביה של שירה) העיתונאי
דן מרגלית וכל "אנשי האור" שמסביבם יעניקו גם לאנשים אחרים, ובכללם ראש הממשלה ורעייתו, אותה חזקת חפות משפטית, ודאי טרם החליטו הרשויות סופית אם יש כלל מקום לפתוח הליך משפטי בעניינם, טרם התברר סופית מה טיבו של אותו הליך ככל שיוחלט עליו, ומה תוצאתו של כזה הליך ככל שיתקיים ויסתיים.
