חָמָס וּפָרָס

וְשׁוּב לֹא יִהְיֶה מַבּוּל כָּךָ נֹחַ לַחֲשׁוֹב

שָׁאֲנָנִים וְרַעֲנָנִים כִּי הַמַּצָּב דֵּי טוֹב

בְרַם חָמָס רוֹקֵחַ מְזִַּמת-הָמָן דְּפָרָס

וְהָרָשָׁע עַל פְשָעָיו זוֹכֶה בְּנוֹבֶל כִּפְרָס

וְהָעוֹלָם שָׁאֲנָן וְגוֹזֵר הַס הַס

לַמְרוֹת שֶׁמָלְאֶה הָאֶָרץ רֶשַׁע וְחָמָס

זֶה בַּשָׂטָן נוֹעַץ וְזֶה מַּשְׁמִיד עָמּוֹ וְנֶעֱרַץ

וּמַנְהִיגֵי עוֹלָם עוֹשִׂים כְּדֵי לְהַתְרִיס

כִּי בָּעוֹלָם שֶׁבָּרָא אֱלֹהִים שׁוֹלֵט עָרִיץ

וּלְשִׁלְטוֹן "חָמָס" נָתַן תַמְרִיץ

עַל כָּאֶלֶּה הֵבִיא אֱלֹהִים אֶת הַמַּבּוּל

וְשַׂם אֶת הָאָדָם שֶׁבָּרָא יְצוּר חָבוּל

וְאַף עַל פִּי כֵן הָאָדָם שַׁב שׁוּב לְסוּרוֹ

נוֹתֵן וּפוֹרֵס יָד לָחָמָס וּלְעוֹשֵׂי דְּבָרוֹ

וּנְצִיג הָאֻמּוֹת שַׂם דּוֹר הַמַבּוּל דּוֹרוֹ

וְשִכֵּן הַרְשָׁעִים בְּאָהֳלוֹ


נח איש צדיק תמים היה בדורותיו

בסוף הדור העשירי מבריאת האדם נולד נח ובכתוב לא ברור אם הארץ מלאה חמס ושחיתות לפני שנולד נח או אחרי שנולד. שאלה זו העסיקה את החכמים מכאן מצאו צורך להתרכז בשאלת צדקנותו של נח ומצאנו את שכך נאמר: כאשר מספרים תולדותיו של צדיק, באים לספר את צדקתו ורק לאחר מכן מתחיל הכתוב לספר תולדותיו. היו כאלה שהתלבטו במשמעות האמירה נח איש צדיק חמים היה בְּדֹרֹתָיו (ו/ט) משתמע מכך שאם נח היה בדור של צדיקים הרי הוא היה צדיק יותר מהם, וכיון שהיה נח בדור של רשעים הרי הוא הצדיק מבין הרשעים. כך או כך, הוא לא היה ממשחיתי הארץ ולא השחית דרכו על הארץ, לכן אלוהים בחר בו ובאשתו ובילדיו ובצאצאיהם להיות אלה שיחדשו את קיומו של העולם לאחר המבול, כאשר לא תשאר נפש חיה, כי הרי אלוהים גָּמַר-אֹמֶר: לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים (ו/יז). וזאת מפני האכזבה הרבה שהייתה מנת חלקו של אלוהים נוכח התנהגות האדם כפי שנאמר: וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ (בראשית ו/ו) (כלומר התחרט או הצטער) כך גם התבטא ישעיהו: כי ניחם ה' על מכה עצומה ושב ורפא לו (ישעיהו ו'). לעיננו עשרת הדורות שהיו השאירו חותמם על האנושות. השחיתות החמס והגזל ושפל המדרגה אליה ירד האדם שקבלה ביטוי מרומז בשמות כל דור כגון: יַרְדְּ מרמז על ראשית ירידת האנושות לשפל המדרגה, והאריך שנים יותר מהאחרים, מעט פחות ממתושלח, מכאן למדים שהרע מִתְקַיֵּם יותר שנים מן הטוב. האדם שכח כי בזכות הברית שכרת אלוהים עם האדם מוסיף העולם להתקים. בשימו אלוהים את אדם וחוה לאחר שבראם בגן עדן, נתן להם הכל ללא עָמָל וְיֵגָע לאכול מפרי העצים, ומן הצומח, ומים לשתות והאדים עולים מהארץ מאליהם להשקות את הצומח. אלוהים פטר את האדם מעבודה למחייתו ולא הייתה לאדם וחוה דאגת פרנסה, הכל נעשה למענם. ומה עשה האדם? החל להשחית דרכו עד כדי כך שהקב"ה אומר בסוף פרשת בראשית: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (ו/ה). וַיִּנָחֶם הקב"ה - התחרט על שברא את האדם שבגללו עומד למות כל חי וכל חיה אתו, אבל נמצא אדם אחד מבין כל בני האדם באותה עת אשר מצא חן בעיני ה' הוא נח.

שבע מצוות בני נח

היה על בני האדם באותה עת לקים שבע מצוות יסוד שנודעו כ"שבע מצוות בני נח". לו קים דור המבול מצוות אלה, לא מביא אלוהים את המבול להשחית כל חי על פני האדמה. נח וצאציו קימו שבע המצוות לכן בחר בהם אלוהים להיות אלה שיחדשו את האנושות אחרי המבול . אלה הן שבע המצוות הראשונה: "אסור עבודת אלילים". כי הרי מי שברא את העולם ואת האדם הוא אלוהים ולא אלילים שהם מעשי ידי אדם וגם הכוכבים בשמים אינם אלא גרמים שאלוהים שם אותם שם לקיום סדר עולם וזה כולל השמש והירח. המצווה השנייה במעלה היא "אסור גלוי עריות" אף על-פי שדרך התרבות האנושות החלה באדם וחוה ובצאצאיהם, המצווה הזאת באה לשים קץ לתופעה זו שכאמור הייתה ב"תקופת בראשית" כי הלא נאמר: וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך.(בראשית ד/יז) לא נאמר מי הייתה אשתו? ולא נזכרה בפרוש בתורה. המצווה השלישית בחשיבותה היא "אסור שפיכות דמים" זאת בעקבות מעשה קין שהרג את אחיו הבל ובעקבות למך שהרג את קין נועדה לשים קץ לשפיכות הדמים. המצוה הרביעית: איסור איבר מן החי הכונה לאיסור אכילת איבר שנתלש או נלקח מחיה בעודנה חיה. המצוה החמישית: אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור אסור קללת השם). המצוה השישית ולא לפי סדר חשיבותה אִסּוּר גֶזֶל, והאחרונה במצוות בני נח האיסור לעשות דין לעצמך, שים דַיּנִים שידונו ויפסקו דינם של הַחַטָּאִים. שבע מצוות בני נח, מוטלות על כלל האנושות בעיקר על אלה שאינם נמינים על העם העברי- (סנהדרין נו/א) כי לגבי העם העברי אלה רק חלק מזעירי מתרי"ג המצוות שקהל עליו ישראל לקימן. כפי שנוכח בהמשך חויבו בקיום מצוות אלו הַגֵּרִים שאינם מזע יעקב-ישראל. הַגַּרים בקרב ישראל. ובקיומם יש להם זכות לגור בארץ בצד עם ישראל. לעניין המבול חכמינו ז"ל אמרו כי גילוי עריות ומעשי זנות והשחיתות הם שהניעו אלוהים להביא על האנושות את המבול ולמעשה להשמיד מעשי ידיו.

חוסר האמונה הביא כליה על דור המבול חכמינו אמרו כי אבדן האמונה באלוהים בדור המבול הניע את אלוהים להשמיד את יציר כפיו. ומשהחל נח לבנות התיבה לעיני כל מדוע התעלמו בני דורו מעשית התבה לעיני כל וחכמינו אומרים: כי בני דורו של נח לא האמינו שאלוהים יְכַלֶּה את כל אשר יצר את האדם ואת הבהמה וכל חיה וצפור כנף. כי הרי אלוהים ברא את השמים והארץ וכל אשר בה בים וביבשה בשביל האדם באמרו לו: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגי הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ
(בראשית כ/כח). והם סברו בטעות שאלוהים לא ישמיד מעשי ידיו? הם גם לא האמינו כי הספינה תשמש את נוח ופמליתו וכל החי יוכלו להכנס לתיבה. בכך גזרו על עצמם אבדון. ברם יש אגדה שניתנת טעם אחר לאדישות בני דורו של נח כלפי עשית התיבה. לפי האגדה בני דורו של נח נרתעו מלהדחק ולהכנס לתיבה, כי הקב"ה הקיף את התבה בְּדֻבִּים ואריות שטרפו את האנשים שנסו להכנס לתיבה זה בנוסף להיותם קטני אמונה. רש"י אומר: אף נח היה מקטני האמונה, היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, הוא ופמליתו התמהמהו ולא נכנסו לתיבה עד שדחקוהו המים. היה בלב נח ספק אם אכן אלוהים יביא על הארץ את המבול. זה שנאמר "נח איש צדיק היה בדורותיו" ויש שסברו לזכותו של נח על חכמתו, נראה כי הוא מבקש להסיח דעתם של האנשים לבל ידחקו להכנס לתיבה. אלא שאלוהים הביא את המבול: ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל הַשֶּׁרֶץ הַשֹׁרֵץ על הארץ וכל האדם.

איש בחטאו יומת

מכל האמור בפרשת נח והמבול, שבסופו של דבר אלוהים חש צער על שהשחית את אשר יצר ובכך "הלך הירוק עם היבש" (כמאמר המשל הערבי: ראחת אל ח'דרה מע אליאבסה") ואמר: לא יכרת כל בשר עוד ממי מבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (יא/יא) כל אדם יקבל ענשו על חטאו שלו ולא על חטאי אחרים, אין "עונש קיבוצי" - ": לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד טז): אלוהים חזר שוב על ברכתו לאדם וחוה ואמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידיכם נתנו. ובכדי שאלוהים יזכור הבטחתו זו שם לו, הקשת בענן מגלה לנו את כעסו על האדם, וכשהוא כועס מופיעים קוי אש בשמים כמו אורות צבעוניים המזכירים לו שהוא התחייב שלא לחזור על מעשה המבול. וגם האדם רואה ונזכר את אשר עשה אלוהים כשחוטא האדם ללא תקנה, וזאת על ששוב לא יהא "עונש קיבוצי" והאדם בחטאו יומת.

אֹרַח חַיֵּינוּ קוֹבֵַע גּוֹרָלֶנוּ בָּחַרְנוּ בַּטּוֹב שַׁפְרוּ חַיֵּינוּ

בָּחַרְנוּ בָּרַע לָאֹפֶל יוֹבִילֶנוּ וְלָמָּה נֵילִיל עַל מַר גּוֹרָלֶנוּ

ונֶאֱמַר בֶן אָדָם סוּר מְרָע וַעֲשֶׂה טוֹב וּבַקְשֶהוּ תִּוָּשַׁע

כְּנֹחַ בְדוֹרוֹ לָרָע אַל תִכָּנַע הֱוֶה בְיָשְרְךָ בָּרַבִים נוֹדַע

הֱוֶה חָכָם וְנָבוֹן וְדַע לִגְבּוֹר עַל יֵצֶר הָרָע

לֹא רַק בְּכֹחֶנוּ מִבְטָחֶנוּ גָם בֶּאֱמונָתֶנוּ סוֹד קִיּוּמֶנוּ

וּבְעָפָר הָאֶָרֶץ הַזֶּרַע נִזְרַע וְכֹל חוֹב מִצָר וְאוֹיֶב נִפְרַע

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְאַחוֹת שֶׁסַע וְגָם לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע

וְרַק בֶאֱמוּנָתֶנוּ הַכֹּל כָּלוּל בָּהּ לֹא יָבוֹא שׁוּב הַמַּבּוּל

וְקִבּוּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֵהֵא דִּבּוּר חָלוּל