אינני נביא וגם לא בן נביא אך לדעתי קיים סיכוי קלוש בלבד שנשיא המדינה ראובן ריבלין יעניק חנינה ל
אלאור אזריה שהורשע בהריגת מחבל מנוטרל. זאת לפחות משלושה טעמים. האחד: הטיעון שלא זכה למשפט צדק, השני: שהירי במחבל היה "טעות מבצעית" והשלישי: שלא הביע חרטה על מעשהו.
על-פי הפרוצדורה החוקית חייב הנשיא, בטרם יקבל החלטה כלשהי, להעביר את פניית עזריה, כמקובל בבקשות חנינה של חיילים, לקבלת חוות דעת של צה"ל ומשרד הביטחון ואלה יביעו את עמדתם. סביר להניח שהנשיא יבחן היטב ובכובד ראש את כל החומרים הנוגעים לפרשה - פסק הדין, נימוקי החלטת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לקצר בארבעה חודשים את תקופת המאסר שהוטלה על אזריה, וגם את עמדת הפרקליט הצבאי הראשי. ורק אחר כל הדברים האלה יחליט מה שיחליט.
בבקשת החנינה מעלה אזריה בין השאר טענה חסרת היגיון כך: "למשפט צדק, לצערי הרב, לא זכיתי. זו תחושתי ושום דבר לא יכול לשנות אותה". פירוש אמירה מוזרה זו הוא, כי מערכת המשפט הצבאית לא עשתה דין צדק במשפט. לטיעון כזה לא יוכלו להסכים, לדעתי, לא הרמטכ"ל ולא הפרקליט הצבאי הראשי ואולי גם לא שר הביטחון. כנראה שמי שסייע לעזריה לנסח את בקשת החנינה, הרחיק לכת ורק הצליח לגרום נזק. הסייען הזה, יהיה מי שיהיה, חייב היה לדעת כי מערכת משפט אינה מחליטה על-פי הצדק אלא רק על-פי הראיות המונחות לפניה. ואם על-פי הראיות האלה החליטו שופטיו של עזריה מה שהחליטו הרי נעשה לו דין הוגן.
אשר לטיעון שלא התחרט על מעשהו כתב עזריה בבקשת החנינה כך: "אני קורא ושומע את התגובות בקשר להחלטתי שלא להביע חרטה על הירי במחבל. זה לא מדויק: אילו הייתי יודע בוודאות, באותן שניות מתוחות בזירה, שהמחבל אינו ממולכד - לא הייתי יורה, חד וחלק. לכן, ובדיעבד בלבד, הירי במחבל היה טעות מבצעית". כנראה חושב אזריה שעל טעות מבצעית אין צורך להביע חרטה או להתנצל, אבל על-פי פסק הדין שהרשיע אותו הסיבות לירי במחבל המנוטרל היו אחרות לגמרי. ואולי דווקא בשל כך טוב היה עושה אילו הביע חרטה.
ועוד מוסיף אזריה, כאשר הוא מבקש שישקלו את בקשתו במידת הרחמים: "אני מבקש לשקם את עצמי אחרי החוויה הקשה הזאת שנחתה עלי ועל משפחתי בשל החלטתי לשרת את ארצי-מולדתי בנאמנות". אם התכוון אזריה לומר כי "החוויה הקשה" הייתה הירי במחבל המנוטרל או לסערה הציבורית שטלטלה את המדינה, זאת קשה לדעת. אבל אם ניסה לטעון כי האירוע שבגינו נשלח למאסר נובע מהחלטתו לשרת בנאמנות את מולדתו, ראוי להבהיר לו דבר אחד פשוט: האצבע שלו שלחצה על ההדק כאשר המחבל כבר היה מנוטרל, היא זו שגרמה לו לחוויה הקשה.
אני מאמין שכל אלה המבקשים לסייע לאזריה הם מבקשי טובתו אך חובה הייתה מוטלת עליהם לשקול היטב את אמרת חז"ל "כל המוסיף גורע". אילו זכרו זאת לא היו כותבים בבקשת החנינה את המשפט האומר: "אני יושב וחושב על הנסיבות: חייל ישראלי שחירותו נשללה ממנו כי פעל נגד בני עוולה אשר באו לשפוך דם יהודי". המשפט יפה אבל כותבו היה צריך לזכור כי אילו היה המחבל עומד על רגליו ומנסה לשפוך דם יהודי ואז היה אזריה יורה בו, החייל הצעיר הזה כלל לא היה יושב בכלא.
יחד עם כל הדברים האלה יש מקום, לדעתי, להפעיל את מידת הרחמים ולקצר עוד מעט מתקופת מאסרו. לקצר. לא להעניק חנינה גורפת.
