שקרים, הונאה והולכת שולל

"מלחמה" היא מצב שבו הגורם המרכזי בקביעת יחסי צדדים הנתונים בניגוד אינטרסים, הוא אלימות המנסה לכפות בכוח רצונו של צד אחד על משנהו. הגדרה זו מדויקת פחות ביחסים שבין אדם לחברו ומדויקת מאוד ביחסים שבין קהילות, קבוצות אתניות או אומות. "שלום" הוא מצב שבו רמת האלימות נמוכה ולא רציפה ודרכי הידברות ישירה מסוגים שונים מחליפות אותה לצורך ניהול היחסים ההדדיים.

יש הטוענים שפוליטיקה היא "המשכה של המלחמה בדרכים אחרות"; למעשה, זו פרפרזה מוכרת על דברי קלאוזביץ, הגורס ש"המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה, בדרכים אחרות". האמת השכיחה היא תערובת של השתיים: מצב ביניים על ציר ה- "שלום-מלחמה", המגדיר את האופי הדומיננטי ביותר של יחסים בין בני-אדם ובין אומות. ההיסטוריה אינה מפנקת אותנו בשלום בלתי-מוגבל בזמן, אך למזלנו גם אינה מענה אותנו במלחמות שוחקות אין-סופיות. בין יחסי איבה ליחסי קירבה מובהקים, קיימות הפסקות שבהן נשזרים המצבים זה בזה בעוצמות משתנות ולפרקי זמן אקראיים. גם המצבים המכונים ביחב"ל "סכסוכים מתמשכים" (protracted conflicts) נכללים בתיאור זה. ביסודו של דבר המצבים חלופיים, נזילים וזמניים.

מי שיספר לנו שהשליטה על אופיו ומשכו של כל אחד מהמצבים הנ"ל נתונה בידינו, כלומר: תלויה אך ורק או בעיקר בנו, אינו מבין את הוויות העולם או משקר במצח נחושה. למלחמה, כידוע, די בצד אחד אך לשלום דרושים כל הצדדים המעורבים ולפחות השניים המתעמתים ישירות. אין בידינו שליטה על אירועי המחר או על צביון היחסים שלנו עם שכנינו, גם אם ברור שלמעשינו השלכות על התהליכים ארוכי הטווח. ככל שהדברים נוגעים ליחסי בני-אדם כיחידים, הסיכוי לשינוי תמהיל היחסים ממצב של עויינות למצב "שלום" גבוה יותר. ביחסי יחידים, מרכיבים של: קירבה, אהדה ואף אהבה, עשויים למלא תפקיד מכריע בעיצוב התוצא השקול שבינם לבין אינטרסים מתנגשים, גורמי ניגוד או מצבי איבה, לבין תרגומם למציאות של קונפליקט פעיל ורווי אלימות.

באותה מידה ומאותה סיבה, כל מי שיספר לנו שאם רק ננהג כלפי אויב או יריב פוליטי לפי תפריט התנהלות א' במקום לפי תפריט ב', או ג', הכל יבוא על מקומו בשלום, הקונפליקט ייעלם כלא היה ושלום ושקט נצחיים ישררו במקומותינו לעד, הוא מאחז-עיניים. הנחות מקובלות לגבי משקלם היחסי של גורמים כאלה ואחרים בתהליכי קבלת ההחלטות של יריב פוטנציאלי, או באובדן שליטה המוליך לקונפליקט אלים, הן הימור זהיר. כשם שהוכח שהמודיעין הצבאי והלאומי כושלים לעיתים קרובות בחיזוי תהליכים או תופעות-שבר, אין בנמצא הנחות אידיאולוגיות או נורמטיביות שמצליחות טוב יותר.

בתחום הביטחון הלאומי, הנחות העבודה הנכונות ביותר, הן אלה ששוקלות מתארי-אירועים קשים ומתכוננות אליהם. במקביל בוחנות גם אפשרויות חיוביות, אשר בהתממשן מקטינות את הסיכון הלאומי שבנקיטת מהלכים בלתי-הפיכים אבל אינן הופכות אותן לוודאות מוטת-אשליות.

קונפליקט בהגדרה, הוא מצב של ניגוד עניינים שלא ניתן לגשר עליו באמצעות הידברות ופשרה. הקושי בקונפליקט נובע מריבוי המשתנים ורגישותם השונה אצל צד זה או אחר. החלק הבעייתי ביותר, הוא דרישה לוויתור בלתי-הפיך שכרוך בו סיכון גדול או אובדן של ערך קריטי. הסיכוי שבמצב קונפליקטואלי מתמשך, נשכיל לפתע למצוא נוסחה גואלת, ללא שיתחולל מהפך דרמטי באחד הצדדים - במהותו הוא אוקסימורון. שהרי אילו ניתן היה להשיג זאת בפועל, לא היה מתקיים קונפליקט מתמשך, שהוא פחות נוח לכל הצדדים. קונפליקט מתמשך מצביע על הערכה של אחד הצדדים לפחות, שהדבר נחוץ לו, או "שהזמן פועל לטובתו". ברגע שיזהה אחד הצדדים מגמה זו אצל משנהו, תגבר נטייתו להחלשתה או להיפוכה אצל היריב. תהליכים מסוג זה עשויים להיות מגוונים ולכלול שילוב של העצמה עצמית, פעילות להחלשת היריב וקידום התפתחויות בלתי-הפיכות, שישפרו את מעמדו במאזן, במיוחד בעיני הצד השני.

למעבר מקונפליקט להסדר נדרשים שני תנאים: הידברות ופשרה. ההידברות חייבת להיות ישירה ובלתי אמצעית, על-מנת שתהיה אמינה על הנושאים והנותנים. במקביל, עליה לכונן רמת-אמון שתאפשר להם לשכנע את שולחיהם שההסדרה הושגה בתום לב. מהותה של פשרה היא ויתורים הדדיים. בהליכה לפשרה שני הצדדים מעריכים את המחיר שהם נתבעים לשלם מול התמורה שיקבלו. כל עוד אין הם שבעי-רצון מ"שני המחירים", לא תיכון פשרה. יש להבין דברים אלה כמכוונים ל"תמורה הכוללת בחומר וברוח" שמקבל כל אחד במסגרת הפשרה, לא רק מיריבו אלא גם מכל מקור אחר. הערך המצטבר הכולל הוא זה ש"מכמת" את הפשרה על סקלת הכדאיות או הסבירות. כ"כ, בפשרה משוקללת גם רמת הסמך (ובכלל זה הסדרי הניהול, בקרה, ואמנעת הפרה) שההסכמות - "המשא" ו"המתן" גם יחד - אכן יצאו לפועל.

דיון בהשגת פשרה מתקיים לרוב בהשתתפות או בחסות גורמים מוסכמים נוספים. תפקידם של אלה להקל על השגת הפשרה. לפרקים הם חיוניים בכדי לאפשר את קיומה ויציבותה, על-ידי-כך שהם מספקים חלק מהתמורות או הביטחונות הדרושים. תפקיד נוסף של הגורמים המסייעים הוא גישור על חסמים, שהם תוצאה של מגבלות אמיתיות, אישיות-פסיכולוגיות או דימוייות של מנהלי המו"מ היריבים. הגורמים המסייעים אמורים לגשר בין הצדדים, אך לא "לדחוף" אותם להחלטות שלא יוכלו להצדיקן או שלא יהיו שלמים עימן במבחן ההצדקה מול שולחיהם. התערבות שמהותה "חיבוק של דוב", מובילה לפשרה מלאכותית ועשויה להיות הרסנית. צד שירגיש מרומה בפשרה מלאכותית, יהיה ראשון לחפש דרך להסתלק ממנה; צעד ראשון לקראת כישלון הסדר.

כללים אלה ואחרים ראינו בפעולה בכל אחד מהמשאים-ומתנים שניהלה ישראל מול הערבים במרוצת השנים. אולם, את השלכותיו העצומות של כישלון חרוץ בהסדר מבטיח כביכול, שלא הייתה בו פשרה אמיתית ולא נעשה בתום לב, ראינו בהסכמי-אוסלו. לכישלון אוסלו היו ארבעה רבדים: א. המו"מ נועד להשיג מטרה שגויה - דימוי של שלב ראשון בהסדר מדיני שאיש לא האמין שיש לו סיכוי ממשי; אף אחד מהצדדים לא יכול היה לקבל בו תמורה ריאלית לוויתורים שנדרשו ממנו. ב. כישלון פעילות המתווכים - משחקני-עזר, הפכו הללו לשחקנים ראשיים, שהגדירו "פתרון רצוי או אפשרי" לדעתם ובקשו לאכוף אותו על הצדדים. ג. כישלון היישום - שלבי הביניים לא היו סימטריים ולא ניתן היה לראות כיצד התקדמות בשלב ביניים אחד שאיננו מאוזן, מבטיחה את תיקון האיזון בשלב הבא. השארת כל הנושאים הראשיים פתוחים, הגדילה את אי-הוודאות וחוסר האמון במקום לקדם אמון והבנה.

אי-הוודאות וחוסר האמון היו בין הנהגות הצדדים ובין כל אחת מההנהגות לציבור שאותו ייצגה. ד. מבחינה ישראלית, הכישלון הגדול ביותר היה הקרע שהסדר זה פער בעם ישראל, קרע שלא אוחה עד מועד זה. הנחת העבודה של ממשלת רבין - שניתן להוליך שולל את הציבור הישראלי בשאלה כל כך מהותית כגורל ארץ-ישראל במדינה יהודית-ציונית ויהיה די בפורמליזם פרלמנטרי, בכדי למכור את "לב המדינה" במחיר שלום מפוקפק או זמני - הייתה טעות מנהיגותית והיסטורית קולוסלית.
ככל שחולף הזמן, מתברר היקף השגיאה של ממשלת רבין. שגיאה זו קיבעה את רעיון "שתי המדינות" בתודעה הבינלאומית, אך לא הערבית. מכאן נגזרה פעם אחר פעם אכזבה של "ידידינו" באירופה ובארה"ב, שראו בישראל את הצד המעוניין בהסכם כמעט בכל מחיר וגם את הצד החוזר "ומכשיל" את ההסכם בגלל "רגישויותיו". פשטנות הגישה המערבית לקתה אומנם בהבנת המזרח התיכון ותהפוכותיו, אבל לקתה גם בהבנת העמדה הישראלית הבסיסית והתקבעה בכך.

השמאל בישראל, שיזם את הסכם אוסלו והנחית אותו בעורמה עלינו בבחינת הר כגיגית, אחראי במידה רבה גם לאי-הבנות אלו. בתמיכה הבלתי-מסויגת והאובססיבית שלו בהסכם - עד כדי סטיה מהמהות הציונית והביטחונית המסורתית של השמאל המתון בדור הראשון לעצמאות - הפך לאגד מפלגות שליבת מהותן הפוליטית היא בריחה מארץ-ישראל ההיסטורית ומהתיישבות פעילה בה; כל אלה בשמם של עקרונות אוניברסליים שבחלקם הקטן אמיתיים וברובם הגדול בלתי-רלוונטיים למציאות הישראלית. ככל שחולף הזמן, מתברר שממשלת רבין לא עשתה שעורי בית ולא הבינה שערפאת מוליך אותה שולל; ואם הבינה, נקטה עמדה הרפתקנית ובלתי-סבירה. ערפאת, האיש שסולק מלבנון במחיר חייהם של כ-600 חיילים ישראלים, הוחזר אחר כבוד לארץ-ישראל והפך כאן את הפלשתינים המתגוררים בה לארגון הטרור הגדול בעולם.

על שגיאה זו שילמה ישראל במשך השנים בעוד כ-2000 הרוגים באינתיפאדות ובמעשי הרצח שבין זמני העימותים הפעילים בעזה. התקווה שהפיח הסכם אוסלו בערבים, לא קידמה הבנות ופשרות, אלא הקצינה עמדות - בין היהודים, בין הערבים ובין היהודים לערבים גם יחד. ככל שחולף הזמן, מוכיח לנו המזרח התיכון שאין תחליף לגבולות בני הגנה ובכלל זה ישיבה על קו הירדן כגבול מזרחי. מאידך-גיסא, אין התכנות ריאלית לשתי מדינות ריבוניות בארץ-ישראל המערבית וגבולות ביטחון גם יחד. בהסכמי הביניים נטלה על עצמה ישראל סיכונים גדולים מדי ביחס לתמורה שקיבלה. אם תניח לערבים שליטה על הגבולות המזרחיים שלה, חייה לא יהיו חיים. ההפרדה הדמוגרפית שכה מרבים לעסוק בה בשמאל תהיה לבלתי אפשרית בעליל והתמריץ למלחמת התשה אינסופית יגדל עשרת מונים לעומת המצב כיום.

אולם, הלקח הכואב ביותר ואולי גם המשמעותי ביותר מהסכמים אומללים אלה, הוא רצח רבין. הדרך בה הובילה מפלגת "העבודה" בראשותו את מדינת ישראל להסכמי אוסלו, דרך הכחש, ההונאה, ההטעיה, המניפולציה הפוליטית, החרמות והשנאה העצמית והאינוס הקולקטיבי בסיוע ארה"ב ואירופה - הם מחיר שאסור היה להתנסות בו. דומה שמפלגת העבודה בהנהגת אבי גבאי, מנסה כיום לחזור בדברי חלקות לאותה דרך הונאה של רבין. בשלב זה זו הערכות לבחירות בדומה ל-1992, במטרה להגדיל את סיכויי הזכייה בהן. אבל כל עוד לא תוקן ה- דנ"א הפגום של זרם זה, אינני נותן אמון בדברי החלקות ולא בהקמתה של החטיבה "הלאומית" החדשה-ישנה של המפלגה. בשלב זה, כאשר ברור לכל שאין מדובר בשלום, זה איננו יותר מתרגיל פוליטי מפוקפק, שיאפשר להמשיך בהונאה עד לנקודת האל-חזור שתהיה לאסון לאומי.

מלחמת ששת-הימים איפשרה את ההתיישבות באיו"ש. ההסתלקות בשלבים של "העבודה" מהציונות המגשימה והמיישבת בא"י הולידה את המאבק המר נגד ההתיישבות באיו"ש ופחות ברמת הגולן (מדוע, בעצם?!). מאבק זה, שהפך אלים מילולית, אנטי-ציוני במהותו ובמידה רבה מדי גם אנטי-יהודי - חולל את הראקציה שהגדילה וחיזקה את מחנה הימין, חיזקה את ההתיישבות באיו"ש ותמנע בסופו של דבר רעיונות הזויים שליוו את ראשית דרכו של הסכם "אוסלו". תסכול השמאל בגין התפתחויות אלה, ניצב במוקד המחלוקות הפנימיות החריפות ביותר שלנו כיום וגולש גם ליהדות העולם.

הפן הטרגי ביותר של "אוסלו" - רצח רבין - הוא תולדה של האובססיה של השמאל לחזור לשלטון ושל החספוס הרביני, שלא הבין כראוי את משמעות השליטה על ארץ-ישראל ובארץ-ישראל עבור חלק גדול מתושביה היהודיים. לכן, החלטתו הייתה לא רק טעות מדינית ואסטרטגית אלא גם טעות פסיכולוגית ושגיאה בהבנת תפקידה של מנהיגות לאומית בהולכת מהלכי הכרעה היסטורית לאומיים, במדינה דמוקרטית. אלה דורשים הכנה נפשית והסברה מקיפה שאותן אין משיגים ע"י מניפולציות בכנסת. ההונאה שהפעיל רבין על הציבור כאשר ערב הבחירות ב-92' הצהיר הצהרות פוליטיות בזכות השמירה על הארץ ורמת הגולן, ולאחר הבחירות הפך את כיוון מדיניותו ב-180 מעלות מבלי לנמק ומבלי לבקש את מנדט הציבור לכך, עמדו לדעתי ביסוד האירוע. אין הם מצדיקים אותו, אבל בהחלט מסבירים אותו. ההחלטה לקיים משאל-עם לגבי כל ויתור טריטוריאלי, היא תולדה ישירה של אותה השתלשלות עניינים, שקבלה חיזוק במהלכיו של שרון ב-2005, בעזה. אותה שיטה, אותה גישה, אותו בי"ס אידיאולוגי ואותו סוג של הונאה ושמוליכה להעצמת המשבר הלאומי; אלא שאין דינה של עזה כדין איו"ש ירושלים וחברון. גם כאן היה השמאל גורם מפתח ביכולתו הפוליטית של שרון לממש את מהלכו השגוי בעזה.¹

הונאת הציבור ע"י מנהיגים היא תופעה שכיחה במדינות דמוקרטיות. בוודאי זכור היטב לרבים תרגיל ההונאה המודיעיני של הנשיא בוש, ערב מלחמת המפרץ ה-2 ב-2003. אולם, כאן התנהלה המלחמה במרחק כ-10,000 ק"מ מארה"ב ולא עסקה בגבולותיה שלה. הונאות קיימות גם במדינות לא דמוקרטיות. אולם, בדמוקרטיה הציבור הוא הריבון ויש לכך משמעות עמוקה. אני דוגל בהנחה ובפרקטיקה הגורסות שמצעה של מפלגה במדינה דמוקרטית, היא התחייבות בקווים כלליים למדיניות, שהמועמדים לכהונת העל (נשיא או ראש-ממשלה) מבקשים את אמון הציבור לביצועה. ככל שהמנדט שמקבל הנבחר חזק יותר, כלומר: תלותו בשותפים פוליטיים נוספים קטנה יותר, כך מחויבותו לציבור קשיחה יותר. אין פרוש הדבר שאסור לו לשנות את דעותיו, אולם אם משמעות השינוי היא יסודית, עקרונית ומהותית, עליו לבקש אמון מחודש על בסיס השינוי. התחממות האווירה הפוליטית במקומותינו בזמן האחרון מתוך צפייה לשינויים פוליטיים מובנת, אף כי עדיין אין לה על מה לסמוך באמת. לקראת שינויים אלה אנו רואים היערכויות מפלגתיות, אישיות וגושיות שונות, שעה ש"המוכרים" מתחילים להציג את מרכולתם. אני מציע כצעד ראשון לשיפור האווירה הציבורית, לראות בדבריהם של מנהיגים ומנהיגים-מיועדים, כתב-התחייבות לציבור על הדרך שבזכותה ועליה הם מבקשים אמון; ועליה - אם לא יעמדו בדבריהם - יזכו בחוסר-אמון.

דמוקרטיה ייצוגית מתנהלת באופן שוטף ובנושאים פרוצדורליים באמצעות גופים נבחרים, אבל אינה רשאית לשלול את זכות הריבון להחליט על דרכו בנושאים היסודיים והמהותיים ביותר. בחירה של גוף מחוקק (כנסת) או גוף מבצע (ממשלה), היא העברת סמכויות מהציבור לנבחרים במסגרת הבנות והסכמות מוגדרים, חקיקה או "כללי משחק נורמטיביים". אינני בעד שלטון הרחוב כדרך חלופית לבחירות דמוקרטיות או משאל-עם. לאחר מה שכבר למדנו וחווינו, מנהיגות בדמוקרטיה שתתעלם מהיותה "מינוי ציבורי מתוקף בחירה", עשויה לעמוד בפני הפתעות מהפתעות שונות, שגם הן אינן כלולות בכללי המשחק המקובלים.