הרשתות החברתיות, ובעקבותיהן כלי התקשורת המסורתיים, הוצפו השבוע במספר רב של עדויות של נשים (וגם גברים) שעברו הטרדות ותקיפות מיניות,
במסגרת המיזם MeToo#.
נושא חשוב וכאוב זה נמצא בתקופה האחרונה יותר ויותר על סדר היום הציבורי, כאשר הפעם, הסיבה הישירה לקמפיין היא פרשת המפיק ההוליוודי הארווי וינשטיין, שנשים רבות התלוננו כי ספגו הטרדות ותקיפות ממנו. הדבר הוביל את השחקנית אליסה מילאנו לפתוח בקמפיין, ובעקבותיה הגיעו (בעיקר) נשים רבות, מהעולם ובכלל זה מישראל, בהן שחקניות, דוגמניות, עיתונאיות ידועות ועוד נשים מתחומים שונים. הן חשפו את הסיפורים אישיים שלהן, כיצד חוו הטרדות, ולעתים אף אונס, ולא העזו להתלונן או לדבר על כך בעבר.
מה שהביא אותן להיחשף כעת הוא התחושה שהחשיפה מחברת אותם לקבוצה הולכת וגדלה, שמנסה לשנות דפוסי חשיבה מקובלים בנושאים אלה: לא קורבנות ההטרדה צריכות להסתתר אלא אלה שפגעו בהם, וההתיישנות, גם אם היא קיימת מבחינה חוקית, לא תופסת מהבחינות הציבורית והאישית.
אולם כדי שהקמפיין הזה יצליח באמת, הוא זקוק לתמיכה וסיוע של נשים מתחומי חיים ומגזרים נוספים בארץ ובחו"ל. מרבית הנשים שנחשפו עד היום הן כאלה שנמצאות כבר בצמרת של קריירה מסוימת - משחק, אמנות, תקשורת וכדומה. רובן לא חוששות לפרנסתן, כפי שהיה כשהיו צעירות יותר ופחדו להתלונן, ובעיקר הן דמויות שנחשבות למשפיעות על דעת הקהל, מובילות דעה והחשיפה שלהן לא תערער על הקריירה שלהן.
ההטרדות המיניות נפוצות עד מאוד במקומות עבודה, בין היתר על-רקע של יחסי מרות בין בוס לעובדות שמתחתיו. זה לא תמיד נגמר באונס, אבל מתבטא בשורה של ביטויים, התנהגויות והשפלות, שפוגעות בקורבנות. גם כאן אלמנט הפחד עובד, שלא לדבר על אלמנטי הבושה והחשיפה. יש לקורבנות עבירות מין 1,001 סיבות שלא להיחשף, גם אחרי 20 שנים, אבל הפצע נשאר עמוק בנשמה ובלב, ולעתים הרבה יותר מזה.
וכאשר מדברים על מקומות עבודה, נדרשת פה התגייסות אמיצה ואמיתית של נשים (וגברים) ממגזרים במשק שנחשבים ליוקרתיים ומובילים. ענף ההיי-טק הוא, ללא ספק, הוא אחד הענפים היותר נחשבים במשק - מבחינת המעמד, התפקידים ובעיקר התגמול. אומנם אחוז הנשים בו, בתפקידי ניהול ובתפקידים אחרים, עדיין לא משביע רצון (פחות משליש), אבל גם בתחום זה יש לא מעט נשים שחוו או חוות הטרדות לא נעימות, ואף מעבר לכך.
גם המנכ"ליות צריכות להתגייס למאמץ
אחת הבעיות המרכזיות בנושא זה היא התחום האפור, שכן אונס יטופל על-ידי רשויות החוק, אם ידעו עליו, ולא יעברו על כך לסדר היום, אבל יש מנעד רחב ביותר של יחס לא הוגן, פוגעני ותובעני מצד מנהלים או עמיתים לעבודה, שיכול להיחשב כיום כהטרדה. זה יכול להתחיל בבדיחה, בהערות פה ושם, ולהמשיך למקומות הרבה פחות נעימים. זהו ההבדל הדק בין מערכת יחסים סבירה ונורמטיבית, במקום העבודה או בכלל, לבין הטרדה. כאשר הצד השני רומז, ו-ודאי כשהוא אומר מפורשות, שהוא לא מרוצה מההתנהגות או מהמעשים - כאן צריך להיות הגבול. וכולנו יודעים שהגבול הזה לא אחיד ובמקרים מסוימים לא קיים בכלל.
לכן, חשוב מאוד שנשים בכירות במגזר ההיי-טק, מנהלות ובעלות עמדות מפתח, יאזרו אומץ, ידברו על הנושא, יכתבו, יתראיינו ובעיקר יהיו ערניות. זה לא חייב להיות וידוי אישי. דמות בכירה בחברה שתעלה את הנושא לסדר היום יכולה להשפיע על הרבה מאוד נשים, עובדות (ועובדים) שלה או עובדות אחרות, לצאת למאבק ואולי אפילו להיחשף ולהתלונן. ולא רק זה - מנכ"ליות בהיי-טק צריכות לכנס באופן מידי את כל העובדים והמנהלים שתחתיה ולהסביר להם חד-משמעית שהטרדה מינית של מישהו, ולא משנה מה מעמדו, שתוכח כנכונה, תוביל להוצאה מהחברה אחרי יום. אפס סובלנות, אפס נכונות לקבל הסברים או לשמוע הצעות.
המסר הזה חייב לחלחל עד אחרון העובדים והעובדות. הנשים בארגון צריכות להבין שיש להן גב, שהמנכ"ל/ית פותח/ת בפניהם את דלתו/ה ומוכן/נה להקשיב להן 24 שעות ביממה. אין להן ממה לחשוש, גם אם המנהל הישיר שלהן מאיים עליהן, באופן ישיר או מרומז, שחשיפה תעלה לה במשרתה. המסר צריך להיות שמי שישלם את המחיר זה קודם כל המטריד ולא הקורבן. כמובן שהדבר נכון גם אם הקורבן הוא גבר.
לכן, מצופה מהנשים בענף, באשר הן, להראות שהן אחראיות גם לסביבה ולחברה בה הן חיות ולהצטרף למסע הציבורי הזה. זה לא בהכרח מה שימנע את מעשה האונס הבא, אבל הוא ירתיע את האחרים שאולי יחשבו ללכת בדרך זו. כשם שקטר ההיי-טק מוגדר כמוביל את המשק, כך הנשים שלו צריכות להיות בין מובילות המאבק למיגור התופעה הזו, שיכול להיות שהיא קיימת מאז בריאת העולם, אבל היא צריכה להיעלם.
מערכת
אנשים ומחשבים פותחת את הפורטל שלה ותפרסם ברצון מאמרים, עדויות והצעות של קוראים וקוראות שיסייעו למיגור התופעה.
