היא חוזרת ובגדול. מי שלא רצה אותה כיושבת וועד עובדי הרכבת לפני שנתיים, מקבל עכשיו את
גילה אדרעי, שוב כיושבת-ראש הוועד כשהיא לא חייבת כלום לאף אחד.
לא פגשתי מעולם את אדרעי ואני לא מכיר אותה אישית, אבל עקבתי אחריה עד שהושעתה, ולדעתי היא מנהיגה אמתית ויושבת-ראש וועד שלא מוצאים כל יום. להבדיל מראשי וועדי עובדים אחרים שאיתם אפשר לגנוב סוסים, גילה אדרעי לא במשחק הזה. היא דואגת נטו לעובדים ומוכנה לשכב למענם על הפסים.
לכן, לא הופתעתי שעובדי הרכבת חזרו ונתנו בה אמון מחדש. הם מבינים מה היא שווה עבורם, והיא מבינה מה קורה לראש וועד, כשארגון העובדים הגדול במשק שהוא ההסתדרות, מסיר ממנו את הגיבוי וההגנה בדיוק כשהוא צריך אותה.
באירגוני העובדים הגדולים מתגעגעים היום ליהושוע פרץ ול
יורם אוברקוביץ, שני מנהיגי עובדים כריזמטיים שהיד הייתה אצלם תמיד בכוננות ללחוץ על המתג. אצל יהושוע פרץ, זה היה במחצית שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, כשסגר את נמל אשדוד, ואצל אוברקוביץ, זה היה כשהעדיף להיות קרוב למתג אבל בחר שלא להזדרז ללחוץ עליו.
גם אוברקוביץ ז"ל, וגם יהושוע פרץ יבדל"א, היו מנהיגי עובדים כריזמטיים, אלא שלהבדיל מיהושוע פרץ, יורם אוברקוביץ ידע מה כוחו של המתג כשהוא לא מופעל.
יהושוע פרץ, הפך לסמל של מנהיג עובדים נחוש וכוחני, כשהעז לסגור את נמל אשדוד, ולהיאבק ללא פחד במי שהיה אז מנכ"ל רשות הנמלים, הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב ז"ל, שהחליט להתפטר מתפקידו בעקבות עימותים עם פרץ, לאחר שלטענתו הממשלה לא העניקה לו גיבוי.
אוברקוביץ, שזכה להערצת העובדים שהלכו אחריו באש ובמים, הוביל כמה שביתות גדולות בחברת החשמל שגרמו לעלטה, אבל למד מהר שכוחו האמתי יהיה בכך שלא ילחץ על המתג, לא יחשיך את המדינה ולא יוותר על דרישות עובדי חברת החשמל.
מי שאימץ את השיטה ולמד מאוברקוביץ להיות צמוד למתג אבל לא ללחוץ עליו היה
עופר עיני, יושב-ראש ההסתדרות לשעבר, שהבין מהר מאוד את כוחו האמתי. במקום מאבקי כוח הוא כרת ברית עם
שרגא ברוש, נשיא התעשיינים, והצליח להשיג עבור העובדים במשק הישגים גדולים ללא שביתות, מה שלא היה מקובל במשק כמה שנים קודם לכן.
גילה אדרעי, היא יהושוע פרץ של
רכבת ישראל. אפשר לשנוא אותה על כך ששיבשה את תנועת הרכבות בימי ראשון כשהרציפים היו עמוסים בחיילים, אפשר להאשים אותה בכך שהיא מנסרת את הענף על העץ שעליו היא יושבת, וגורמת נזק להנהלה וגם לעובדים, אבל אי-אפשר לקחת ממנה את הדאגה האמתית לעובדי הרכבת שאותם היא מייצגת בנאמנות ואת היותה מכוונת מטרה.
גילה אדרעי, היא מסוג יושבי ראש הוועדים שאותם אי-אפשר לקנות בהטבות אישיות. יש לה פה גדול שיוצא בקלות משליטה, והיא מסוגלת להכניס את הרכבת לסחרור שיהפוך אותה מגוף רווחי לגוף שיאלץ לפטר גם חלק מהעובדים שהיא מייצגת.
אצל אדרעי, לא השתנו כללי המשחק וזאת בדיוק הבעיה. אדרעי מכירה כוח, היא השיגה בעזרתו הישגים לא מבוטלים לעובדים, אלא שתחושת הכוח מסממת ועלולה להביא יושב-ראש ועד חזק לנקוט בצעדי השבתה ללא מחשבה רבה.
עכשיו גילה אדרעי חוזרת לזירה כשהיא לא חייבת כלום לאף אחד. זאת בדיוק הבעיה וזה גם המצב המסוכן ביותר גם עבור הנהלת הרכבת עבור ההסתדרות ועבור העובדים שהיא מייצגת. רכבת ישראל יכולה לרדת בקלות מהפסים אם יחסי העבודה יחזרו להיות בה מה שהיו בעבר.
לא צריך להיות מומחה גדול ביחסי עבודה כדי להבין שבין אדרעי לניסנקורן, יושב-ראש ההסתדרות פעורה עכשיו תהום שהיא גדולה מאי פעם. אדרעי חוותה נטישה כשהייתה זקוקה לגיבוי מההסתדרות וזה לא עניין ששוכחים בקלות.
על מי שמוטלת עכשיו החובה לנסות ולשקם את האמון מחדש את האמון זה על יושב-ראש ההסתדרות ניסנקורן. זה קשה, זה לא פשוט, ויתכן שזה גם נדון לכישלון אבל חייבים לנסות.
לצערי, יצא לי לשמוע ראשי וועדים וחברי ועדים, שפעלו במסגרת הסתדרות עובדי המדינה, שההסתדרות הסירה מהם את חסותה והגנתה כשהיו זקוקים לה. זה לא דבר שיכול להתקבל בהבנה, והוא מטיל צל כבד על מי שבוחרים לנטוש יושב-ראש ועד כשהוא זקוק לגיבוי.
שובה של אדרעי לראשות וועד עובדי הרכבת היא קריאת כיוון לאיש שיושב בקומה החמישית בבניין ההסתדרות בתל אביב. אם הוא ידע לחזור ולשתף פעולה עם חברת הוועד שחזרה לעמדת ההנהגה יחסכו לנו הרבה ימי שביתה. אם הוא לא יושיט יד ביוזמתו לאדרעי ברור לכולנו מה צפוי בעמדת הקטר, כשם שברור כמה זמן במקרה כזה תמשיך הרכבת לנסוע על הפסים.
