בראשית דברי אני רוצה להודות לך, הנשיאה היוצאת
מרים נאור, לא רק על שלוש השנים האחרונות בהן עמדת בראש הרשות השופטת, אלא על עשרות שנים של שירות ציבורי, לאורכה ולרוחבה של מערכת המשפט הישראלית.
הדגמת לכל מכריך כי שופט טוב אינו פורש למגדל השן. הוא גר בסוכה על אם-הדרך.
כשם שאת מצוות הישיבה בסוכה מקיימים בטוטליות, עם הגוף כולו, כך יש לקיים גם את מצוות השיפוט: העין הרואה, האוזן השומעת, השכל הבוחן ומעל כולם - הלב המרגיש. את כולם רתמת למרכבה של מפעל חייך.
אני רוצה גם לברך את הנשיאה הנכנסת, השופטת
אסתר חיות.
האחריות שאנו מטילים היום על כתפייך - כבדה, והאתגרים שנכונו לך - רבים ומורכבים (כולל ביחסים מול הכנסת...). אני מאחל לך ומאחל לכולנו, שתעמדי בהם בהצלחה רבה.
מכובדי,
יש סמליות רבה בעובדה שאת חילופי המשמרות בסוכת המשפט, אנחנו מקיימים דווקא בתאריך הזה, ו' בחשוון, היום האחרון של חג הסוכות.
לא גבירותיי ורבותיי, לא התבלבלתי מרוב התרגשות.
זה נכון שכבר לפני שבועיים נפרדנו מארבעת המינים, אבל רק כשנתחיל מחר להגיד בתפילת שמונה-עשרה "ותן טל ומטר לברכה", ייגמר החג באופן רשמי. את ההסבר לעיכוב אפשר למצוא במשנה ממסכת תענית, בדבריו יוצאי הדופן של רבן גמליאל: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
החג לא מסתיים עד שכל עולי הרגל שהגיעו לחגוג בירושלים, חוזרים לביתם בשלום. למרות הצורך הדחוף בגשם חיכה כל העם בסבלנות, כדי שלא יהיה אף אחד שיירטב, חלילה, מטיפות שהתחילו לרדת מוקדם מדי.
"אחרון שבישראל" הוא לא ביטוי גנאי. הוא כינוי חיבה.
באופן כמעט יחידי בין תרבויות העולם, אף פעם לא התפצלנו למעמדות. מעולם לא חילקנו את עצמנו ל"שווים יותר" ו"שווים פחות".
לא תארי אצולה הורשנו מדור לדור, אלא את ההכרה כי לכל אחד מישראל, עד האחרון שבהם, יש ערך חשוב בפני עצמו. ערך שבזכותו צריך להמתין לו עד הרגע שיגיע אל ביתו; ערך שמחייב אותנו להתייחס אליו, להקשיב לו, לאהוב אותו.
בטקס המכובד הזה יש לנו הזדמנות להיזכר כי ה"אחרון שבישראל" צריך לעמוד תמיד לנגד עינינו, במיוחד בדיון על שיטת הממשל של מדינת ישראל.
מכובדי, צריך לומר ביושר: כמעט שבעים שנים עברו מההכרזה על הקמת מדינת ישראל, אבל את האיזון הנכון בין רשויות השלטון - עוד לא מצאנו. להפרדה מדויקת, המייחדת לכל רשות את תחומי האחריות שלה - עוד לא הגענו.
התוצאה היא לא רק הוויכוחים התכופים בין חברי הכנסת, שרי הממשלה ושופטי בית המשפט העליון, שבשנים האחרונות הולכים ומחריפים.
בראש ובראשונה התוצאה היא תחושת הנתק בין הציבור לבין המערכות הציבוריות.
אני מבקש שנסתכל על עצמנו במראה ונשאל בכנות: האם לא התרחקנו מדי מדברי רבן גמליאל? האם בסדר יומנו אנחנו לוקחים בחשבון את ה"אחרון שבישראל"? את רצונו, את ערכיו, את תקוותיו?
אין מקום בו מיוצגים אותם רצונות, ערכים ותקוות במידה שלימה יותר מאשר בכנסת ישראל.
במליאתה מובע קולם של המורה והחקלאי, היזם והסופר; בכנסת מתאספים יום יום נציגיהם של כל אותם "אחרונים", של כל אזרחי ישראל. כיצד עלינו לצפות שירגישו כאשר חלק מהחוקים המתקבלים בה, מוגשים באישון לילה על-ידי הממשלה? כיצד עלינו לצפות שירגישו כאשר חלק אחר מבוטל על-ידי בית המשפט?
התשובות לשאלות האלו אינן פשוטות. אנחנו הולכים ומתקרבים ליום בו אזרחי ישראל יבואו מתוך הרגל לבחור את נציגיהם לכנסת, אך ירגישו שלבחירתם אין משמעות; שגם כאשר ההחלטות הגדולות מתקבלות לטובתם - הן עוברות מעל לראשם. אנחנו הולכים ומתקרבים ליום בו חברי הכנסת עצמם יפקפקו במידת היכולת שלהם לייצג את בוחריהם, או ירגישו שמעשיהם לא מעלים ולא מורידים.
גבירותי ורבותי,
דווקא היום ודווקא כאן אני מבקש שנכריז: שיקום מעמדה של כנסת ישראל וביצור עקרון הפרדת הרשויות, הן מהמשימות הדחופות ביותר שעל סדר יומנו הלאומי.
היה זה ג'יימס מדיסון, מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, שלפני כמאתיים שנים הסביר את הדחיפות. במאמר שהתפרסם בפדרליסט הוא כתב: "אילו משלו מלאכים בבני אדם, לא היה צורך בשום ריסון בשלטון, לא מבית ולא מחוץ".
אני מצטער שעלי לבשר לכם את הבשורה הקשה בטקס החגיגי הזה, אבל אין ברירה: בישראל לא מלאכים מתהלכים במסדרונות השלטון, אלא אנשים בשר ודם. לכן מטרתנו היא לא להצניח הוראות מלמעלה למטה, אלא להצמיח תהליכים - מלמטה למעלה.
נוכל להצליח בכך אם נטמיע באזרחי ישראל את התחושה כי יש שכר לפעולתם, ולנציגיהם יש משקל. נוכל להצליח בכך רק אם אחרי כל הרעיונות והדיונים, המחלוקות והוויכוחים, נזכור כי בראש הפירמידה השלטונית שלנו ניצב "האחרון שבישראל".
אם נזכור לבדוק תמיד, שבסופו של דבר לא שכחנו אף אחד. שאין אדם שנרטב בטעות מגשם שירד מוקדם מדי.
