במוצאי שבת, י"א בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, שעה קלה לפני שיגאל עמיר רצח את
יצחק רבין, ניצב ראש הממשלה על הבמה בכיכר מלכי ישראל, אשר לימים תיקרא על שמו, והגדיר את האלימות, שהוא היה קורבנה, בלשון צמצום והמעטה. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
הוא טעה.
כשאמר את המלים האלה, ספק אם ידע, ולו גם בעמקי נפשו, עד כמה רכה ומתונה היא שפתו, עד כמה מקלה ומתחשבת. עד כמה מאופקת ומעודנת היא לשון התוכחה שלו. בתוך שעה קלה התברר, כי האיש אשר זייף בנועם ובחן את שיר השלום, שילם את מחיר האלימות בחייו. לימים התברר, כי האלימות אינה רק כרסום יסוד הדמוקרטיה אלא איום ישיר עליה. התנקשות בה.
והנה ימים באים, שבהם מתחוור ומתבהר כי לאלימות יש שתי אחיות תאומות, חורגות, שחיתות וגזענות. הן לא נולדו, ראו זה פלא, לא חסרות שיניים. בפיהן מלתעות טרף. הן אינן מכרסמות את הדמוקרטיה אלא משסעות וקורעות אותה לגזרים. אלימות ושחיתות, המשתקפות זו בזו כמו בתמונת ראי, הופכות אותנו מחברה שבה אדם לאדם - אדם, לחברה שבה אדם לאדם - להד"ם.
22 שנים לאחר הרצח ישראל שסועה ומפולגת, אכולת שחיתות, אלימה וגזענית כפי שלא הייתה מעודה. וככל שהיא הולכת ורעה, כך, בהתאמה ובהעצמה, נמהל הזיכרון של יצחק רבין בגעגועים אליו.
יצחק רבין נרצח בימים, שבהם היה נדמה שהענף הדק שבפי היונה אינו זרד יבש שאותו היא נושאת אל מקום שאותו ייעדה לקן אלא אכן עלה קטן של זית. יצחק ידע יותר מכל אחד אחר את משמעות מחירו של השלום, וגם את האיום שגלום בו, ככל שהדבר יישמע פרדוכסלי, גם מבית. אולי בעיקר מבית. הוא לא היה יכול לדעת מה ששירות הביטחון היה אמור לדעת שמי שישלם ראשון את מחירו יהיה הוא, שמפיו המתה יונת השלום במוצאי השבת השחורה והארורה, הברות והגאים ראשונים בהמיית השלום.
22 שנים לאחר הירצחו מרחף מעלינו ואופף אותנו החשש מטשטוש הזיכרון, מהכחשה ומטיוח הגורמים והסיבות שהרצח היה פועל יוצא שלהם. לא רק סיכול אותיות קיימם בין הכחשה לבין שכחה. ולא רק תהום פעורה בין זיכרון לבין שכחה.
זיכרון הוא מעשה. כרוכים בו רצון ומאמץ. השכחה היא פאסיבית. מקורה בעצלות וברפיון. 22 שנים לאחר הרצח אפשר להבחין בתנועה, חלקה סמוי מן העין כמו סיב אופטי, מהזיכרון האנושי אל ההכחשה, ומשם כבר קצרה וקלה היא הדרך אל הארכיון של השכחה, שם מגובבים באי סדר גם דברים שדינם להיזכר אבל לא היה מי שייאבק על הזיכרון שלהם ולכן הם שם, מעלים עובש וטחב, שכוחים.
אני חוזר אל המלים האלה ערב יום השנה ה-22 להירצחו, על-רקע כתבות, מצולמות, משודרות וכתובות, על אלימות של ילדים ונוער באינטרנט ובסלולר, שמהם היא זולגת גם לכיתות בבתי ספר ולחצרותיהם. אני חוזר אל ההבחנה של רבין וחושב, כי האלימות לא רק מכרסמת את יסוד הדמוקרטיה אלא קורעת את המרקם החברתי, האנושי, והופכת את הצורך להיאבק בווירוס האלים, בחיידק הטורף, כבר מגיל הגן, אשר אפילו אלוהים לא מרחם על ילדיו.
ביום השנה ה-22 להירצחו של רבין מתברר, כי מה שלא רק מכרסם את יסודות הדמוקרטיה אלא מקעקע אותם הם הגזענות והשחיתות - שתים מהרעות היותר חולות שהחברה הישראלית לוקה בהם. והחולי ממאיר.
אף שרבין החיל את דבריו בעיקר על אלימות בין עמים, יש מקום, בוודאי צורך, להחילם גם על מה שמכונה "יחסים שבין אדם לחברו". כדי לרדת להבנת שורשי האלימות והגורמים המבשילים ומחוללים אותה, ועל-מנת למצוא מענה יעיל שיהיה בו תרומה משמעותית לצמצומה יש לכנס לאלתר צוות מומחים רב מערכתי לחשיבה, לסיעור מוחות ולגיבוש מתווה מעשי להתמודדות עם אחד הגורמים המסוכנים ביותר להמשך קיומה של החברה בכלל והחברה הדמוקרטית בפרט.
יצחק רבין לא היה גדול מהחיים. הוא היה גדול בתוכם. גדולתו התמצתה בהבנת מגבלותיו הכוח של החזקים ובעצמה הטמונה בחולשת החלשים. הוא הבין כי בהינתן מצבה של ישראל באזור, מוקפת אויבים, השאיפה לשלום, החתירה אליו והנכונות לוותר את הוויתורים הנדרשים להשגתו היא ברירת מחדל.
ועל השלום נפל.
