אחרי שתנועת "
הליכוד" הדיחה ונופפה מעליה את מי שהתקראו "הליכודניקים החדשים", בתירוץ שהדברים אמורים ב"מלאכי-חבלה" - נותרה, בעינה שאלת המפתח: מהו, בסופו של דבר, פרצופו האמיתי של "הליכוד-פרופר".כיום.
התמונה המשתקפת במראת המציאות כלל אינה מעודדת, בלשון-המעטה. היא מעידה שהשתלטה על הליכוד חבורה של חברי-כנסת שאין להם יסודות מוצקים ושורשים של ממש בקרבו, ולמרות זאת הם אלה שנותנים בו את הטון.
הדברים אמורים בחבר כנסת כוחני, כמו
דוד ביטן - שביום מן הימים עשוי להפוך ליורשו של מנהיג המפלגה,
בנימין נתניהו; ובחברי הכנסת
מירי רגב,
יריב לוין,
ציפי חוטובלי ו
אורן חזן, הנגררים אחריו בנפש חפצה.
נותני הטון
כמה אירוני שדווקא הם, כמי שנעדרים שורשים ויסודות מוצקים בליכוד ההיסטורי, הם אלה שאמורים בעצם לשאת בתואר של "הליכודניקים החדשים" האמיתיים, כשלעומתם נגררו לקרן-זווית דווקא מי שאמורים באמת לייצג בגאון את הליכוד-פרופר.
הדברים אמורים בבני בגין, בדן מרידור, בלימור לבנת ובמיקי איתן, שינקו ממש את לשד הליכוד מקטנות, ושמיישמים את האידיאולוגיה שלו בכל רמ"ח אבריהם. אחרי ככלות הכל הם ממשיכי דרכו ההיסטורית של מייסד הליכוד,
מנחם בגין, ונאמנים למסורת הרוויזיוניסטית של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי.
ולבסוף, לפחות למען הגילוי הנאות, אני מתוודה שמעולם לא הייתי חסיד הליכוד. אלא שגם כך אני רואה מקום להודות שלליכוד של היום יש פרצוף מעוות. זו הרי כבר לא התנועה עם ההדר הז'בוטינסקאי שלה. כי מי שנותנים עכשיו את הטון בתנועה הם אלה שעוטים את בגדי המלך החדשים בה.
