פשיטא, יאמר כל הקורא את הכותרת דלעיל, הלוואי אשיב. למרבה התדהמה שומע אני מעת לעת דברי ביקורת, נוקבים וחריפים (עד כדי שנאה...) בקרב ציונים דתיים וכלפי החרדים. שומע ונחרד.
בכוונת מכוון לא אכנס לכל ההיסטוריה כולה שהרי הדברים ידועים. אנטי ציונים מחד וציונים ממלכתיים מאידך-גיסא, החרמות משני הצדדים, פלגנות וזלזול, לעיתים הדדיים. באמור לקמן אבקש לשים דגש דווקא על החיובי, על תרומתם האדירה של אחינו החרדים לשמירה על צביונה היהודי של המדינה, מאז קומה ועד היום.
אלא שעל-מנת להסיר מכשולים אגע בתחילה במקצת מן הבעיות והבהרה צריכה תחילה. המושג "חרדים" הוא בהכרח הכללה ובתור שכזו נמצא שההגדרה מציבה קשיים. יש חצרות כאלה ויש אחרות, יש כאלה המתנגדים ל"ראשית צמיחת גאולתנו" ויש אחרים התומכים. יש אדוקים יותר ופחות ויש מנהגים, גדרים, מחלוקות הלכתיות ופוסקים, גדולי ישראל בכללם, שאינם מודים איש לרעהו.
אז מה חדש? שהרי שבעים פנים לתורה, חווינו כבר את בית שמאי ואת בית הלל וראינו מחלוקות גדולות בעם ישראל, אלא שנצח ישראל צלח את כולם ובגאון. דומני שלא אחטא אם כך אסכם.
אז נכון, יש כיום חילוקי דעות, לעתים חריפים ונוגעים לבסיס חיינו כאן יחדיו. מדינת ישראל והצידוק להקמתה ולקיומה, גלות וגאולה, שירות בצבא, לימוד תורה עם או בלי עבודה בצידה, נראות הפרהסיה ומוסריותה של החברה, דינא דמלכותא לעומת דין תורה, כשרות, שבת וצביונה ועוד... דעות שונות, אמונות שונות, הנהגות שונות - עם ישראל.
חסינת צירים
ספורט עממי נפוץ הוא להכפיש את החרדים בהכללה, לבוא בטרוניה, להלין על שאינם משרתים בצבא, על כי אינם נושאים בעול, על בדלנותם ועוד. כמי שגדל במדינת תל אביב וחי את התרבות שם, את התקשורת העוינת, את ההסתה והניכור (כלפי חרדים,
מתנחלים ודתיים ובכלל - כלפי יהודים ויהדות) אני מתקשה מאוד לשמוע מתוך הציבור הציוני דתי ביקורת נוקבת וקשה, בלתי מתפשרת, מתבדלת ומרחיקה כלפי הציבור החרדי בכללותו.
לאחרונה קיימו החרדים הפגנות מתוקשרות ברחבי הארץ. איני מצוי בפרטים אך הכל שמעו בוודאי על הפלג הירושלמי, על חסימת צירים, על אלפים ברחובות. כמדומני שהכול בגלל ענייני גיוס ו/או התייצבות לקריאות בבסיס קליטה ומיון או כיוצא בזה. ובציבור "שלנו" אני שומע ביקורת נוקבת, חילול השם, "נאצים הם כינו את השוטרים" אין להם אלוקים...
לאט לכם אחי היקרים. לאט. אבקש ללמד זכות על אחינו החרדים ואפתח בסיפור קצר. בתקופה שקדמה לגירוש ולחורבן ("ההינתקות") היה בלבי על החרדים. הכיצד אינם מתייצבים למחאה, הרי בארץ הקודש מדובר ובאם יתייצבו מאות אלפים באמת "היה לא תהיה". אמי המנוחה עליה השלום ראתה בצערי ובמצוקתי ושאלה אותי - "אמור לי בני היקר, כאשר החרדים הגנו על השבת במסירות נפש, בהפגנות המונים, ספגו מכות, מעצרים, התעללות - היכן היינו אנחנו"? לא היה בפי מענה...
התבוננות אמתית מלמדת על כך שמי שעמד והגן על מאפייניה היהודים של המדינה לאורך שנים הם אחינו החרדים והמפלגות המייצגות אותם. הם הציבו קווים אדומים - בעניין השבת, בעניין לימוד התורה, בעניין הכשרות, בעניין "מיהו יהודי" וגיור כהלכה, במלחמה עיקשת ובלתי מתפשרת באשר לנישואים וגירושים ומעמד בתי הדין.
אינני טוען לרגע שהציונות הדתית לא תרמה, גם בנושאים אלה, אלא שאת הקווים האדומים, את מסירות הנפש, את האולטימטומים הפוליטיים, הציבו החרדים, אחינו. הם ולא אנחנו.
כוח אלקטורלי
נכון שיש הרבה מה לתקן. היינו רוצים לראות יחס אחר לראשית צמיחת גאולתנו, היינו רוצים לראות יותר שיתוף בשירות בצה"ל, היינו רוצים לראות פתיחות וקרבה ליהודים באשר הם יהודים. היינו רוצים להיווכח בשיתוף פעולה בין יהודים, באהבת חינם, בשבירת מחיצות. ואם נתבונן ניווכח שבשטח יש מכל אלה. הגיוס הולך ומתרחב, הציונים כבר אינם "מוקצה" כבעבר ויותר חרדים מאי פעם מחפשים מכנה משותף. הציבור החרדי פותח שורות וגם חלק מהמנהיגים הרוחניים מקרבו מחפשים את המשותף, לעתים גם מוצאים.
מי שעיניו בראשו רואה כיצד בתוך שנים לא רבות ניתן לייצר רוב יהודי מוחץ בארץ ישראל, אולי נכון יותר לומר רוב אמוני. החרדים ביחד עם הציונים הדתיים יכולים בכוח אלקטורלי משותף לקחת לידיהם את השלטון. אלא שזאת נוכל לעשות רק בהיותנו מאוחדים, בהיותנו אוהבים איש את אחיו, בהיותנו מוכנים לקבל, להתפשר, להתגמש להבין ולהכיל.
סורו אם כן מהרוחות הרעות, אטמו אוזניכם לקולות המסיתים, התנערו מהתקשורת השקרית והכוזבת המשחירה כל לובשי השחור. זכרו, גם אנו על הכוונת של מפיצי השקרים. גם לטובי בנינו בצבא הם עושים סיקול מיוחד, את ילדינו הם עינו במרתפי השב"כ ומאות יהודים צדיקים "זכו" לצווים מנהליים, להרחקה מיישוביהם וממשפחותיהם, להחרבת בתיהם ולהרס יישוביהם.
אחים אנחנו, אחים קרובים ואהובים. יש לנו בסיס משותף של אמונה בבורא עולם ואהבת תורתו וחובה לנו להשכיל להרים נס זה אל על בגאון ובאהבה.
