בנקים ראשונים!

סעיף 235(ב) להצעת חוק חדלות הפירעון ושיקום כלכלי הוא סוג של "תולעת" משפטית (נוֹזְקָה - תוכנה זדונית), אשר הוחדרה להצעת החוק, ומתוכנתת לשכפל את עצמה בכל הליך חדלות פירעון פרטני, על-מנת להבטיח את המשך קיומו של מנוע הצמיחה החדש של הבנקים - האשראי הצרכני, אשר רובו ככולו אינו מובטח בבטוחה כלשהי.

הנזק בקיומה של "תולעת" זו הוא כפול. הראשון: פגיעה חמורה ואנושה בנושים הרגילים המוחלשים, אשר יזכו לשיעור דיבידנד אפסי (גם בהשוואה לדין הקיים, שאף הוא לא מן המשופרים). השני: מכת מוות לעצם קיומם של הליכי פשרה והסדרי חוב, והכפפתם למעשה לחסדי הבנקים ודומיהם - גופים פיננסים כאלה ואחרים לרבות אלה הפועלים בשוק האפור.

בימים אלה נדונה הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי בוועדת החוקה, חוק ומשפט. הצעת החוק מבקשת להשיג מספר מטרות. מטרה ראשונה: להביא לשיקומו הכלכלי של החייב. מטרה שנייה: הגדלת שיעור החוב שייפרע לנושים. מטרה שלישית: הגברת הוודאות והיציבות של הדין, קיצור הליכים, והפחתת הנטל הביורוקרטי. מאמר זה נבקש לייחד למטרה השנייה: האם הצעת החוק אכן מציגה מנגנון, אשר יוביל להגדלת שיעור החוב שייפרע לנושים?

סדר חלוקת קופת הנשייה

נקודת המוצא לדיון הוא פרק ה' לחלק ד' להצעת החוק, העוסק בחלוקת נכסי קופת הנשייה. סעיף 231 להצעת החוק מציג את סדרי הפירעון החדשים, אשר נועדו, על-פי דברי המחוקק, להגביר את השוויון בין הנושים, ובעיקר את תכלית החקיקה על דרך הגדלת חלקם של הנושים הכלליים (הם הנושים הרגילים) בקופת הנשייה, אשר הם במקרים רבים נושים חלשים שאינם מוגנים. סעיף 231 קובע את סדרי הפירעון כדלקמן:

1. חובות מובטחים.

2. הוצאות הליכי חדלות הפירעון.

3. חובות בדין קדימה.

4. חובות שלהבטחת פרעונם שועבד נכס בשעבוד צף.

5. חובות כלליים.

6. ריבית שנצברה בהליכי חדלות פירעון.

7. חובות דחויים.

על-פי דברי ההסבר להצעת החוק, סדרי הפירעון החדשים אמורים "לחולל שינוי מהותי בנושא זה - לצמצם במידה רבה את דיני הקדימה וכן להעביר חלק מהנכסים המשועבדים בשעבוד צף לטובת הנושים הכלליים... הצמצום המוצע בדיני הקדימה מכוון ברובו הגדול אל דין הקדימה שחל היום על חובות לרשויות שלטוניות. הוא נועד להגדיל את השוויון ואת חלקם של הנושים הכלליים בקופת הנשייה, אשר הם במקרים רבים הנושים החלשים שאינם מוגנים".

המחוקק מוסיף ומסביר, כי "החוק המוצע מבקש גם ליטול חלק מהנכסים המשועבדים בשעבוד צף ולהעבירם לטובת הנושים הכלליים. מהלך זה נועד אף הוא להגברת השוויון. הוא גם נדרש כדי להבטיח שצמצום דין הקדימה אכן יגשים את תכליתו ויגדיל את החלק של הנושים הכלליים. זאת ומאחר שלפי סדרי הפירעון, הנושים בדין קדימה קודמים לבעל השעבוד הצף, וזה קודם לנושים הכלליים. לכן ביטולם של דיני הקדימה בלבד עלול היה להביא רק להגדלת החלק המגיע לבעלי השעבוד הצף ולא להטבת מצבם של כלל הנושים".

מעניין לציין, כי "שינוי מהותי בנושא זה" מוגש לציבור ללא הצגתם של נתונים כלשהם (ולו חלקיים). בהעדר נתונים, לא פלא שחשש כבד מקונן בלב האזרח הקטן, לפיו המדינה עשתה מקח טעות עת ויתרה על דין הקדימה שחל היום על חובות לרשויות שלטוניות לטובת החזק - הנושה המובטח (הבנקים וגופים פיננסיים אחרים). כלל לא ברור האם הוויתור ההדדי המוצג על-ידי משרד המשפטים כהישג מהותי - בדמות "ויתור" על 25% מהתמורה ממימוש נכסי השעבוד הצף - הוא בעל ערך ממשי כלשהו.

ממש לא לנושים הקטנים

על אף שהחששות כבדים הם, לא נרבה במילים. נתרכז בעיקר. ולשם דיון, נניח לצורך רשימה זו, כי סדרי הפירעון החדשים אינם בחזקת "בגדי המלך החדשים" ובהכרח יובילונו אל עבר התוצאה המיוחלת, קרי להשגת תכלית החקיקה: הגדלת שיעור הדיבידנד אשר יחלחל אל עבר קבוצת הנושים הרגילים. השאלה המעניינת היא: האם הגידול בשיעור הדיבידנד אשר חלחל אל עבר קבוצת הנושים הרגילים, יתגלגל וייטיב דווקא עם הנושים הקטנים אשר המחוקק כה חפץ בטובתם? נקדים את המאוחר, ונשיב - לא!

סעיף 235(ב) להצעת החוק בא לעולם על-מנת להעדיף את הנושים "הרגילים" החזקים: בנקים, ספקי אשראי צרכני אחרים ונושים מקצועיים. בעיקר את הבנקים, אשר מהווים את הספק העיקרי של האשראי הצרכני לציבור הרחב. אין ולא הייתה כל כוונה שסעיף זה יסייע לנושה הרגיל והמוחלש; היפוכו של דבר. סעיף זה קובע:

"(א) החובות הכלליים הם החובות שאינם חובות מובטחים, אינם חובות בדין קדימה ואינם חובות דחויים. (ב) החובות הכלליים יכללו הפרשי הצמדה שנוספו לפי דין או הסכם עד למועד הפירעון וכן ריבית ובכלל זה ריבית פיגורים שנוספה, לפי דין או הסכם, עד למועד מתן הצו לפתיחת הליכים". המחוקק מציין שמדובר בהסדר חדש: "הצעת החוק משנה בעניין זה את הדין הקיים אשר אינו מכיר בריבית החוזית שצובר החוב עד למועד מתן הצו לפתיחת הליכים וקובע לכלל החובות ריבית אחידה בעד תקופה זו".

דא עקא, שעיון בדברי ההסבר מגלה, כי הטעם שניתן לצורך בשינוי של הדין הקיים הוא לקוני, רזה, ועולה כדי הבחנה משפטית/קלינית מדודה, שנדמה שאין בה כדי להציג את מלוא התמונה. בוודאי שאין בהסבר שניתן כדי להמחיש את גודל הפגיעה הצפויה בנושה הרגיל, "הקטן", ובהליך חדלות הפירעון בכללותו.

דווקא הדין הקיים מיטיב עם הנושים הרגילים. סעיף 134 (א) לפקודת פשיטת הרגל קובע בצדק, כי מעת שחייב נקלע לאירוע של חדלות פירעון, תחול על חובות רגילים (שאינם מובטחים) ריבית אחידה ונמוכה. גישה זו צודקת ונכונה ומקיימת הלכה למעשה את עקרון השוויון בין נושים הנמנים על אותה קבוצה - במקרה שלנו, על נושים שאינם מובטחים הנמנים על קבוצת הנושים הרגילים. סעיף זה קובע: "הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית - הריבית או התמורה ייחשבו, לעניין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לעניין סעיף 4 לחוק פסיקה ריבית והצמדה".

בן ערובה בידי הבנקים

המחוקק מנמק כעת את השינוי מהדין הקיים מהטעם לפיו "קביעתה של ריבית אחידה לכל חובותיו של החייב אינה משקפת נכונה את מהותה של עסקת האשראי ואינה נכונה מבחינה כלכלית. זאת מכיוון שהריבית החוזית שנקבעה בין הצדדים לעסקת אשראי משקפת את הסיכון שבמתן האשראי באותה עסקה מסוימת".

דא עקא, שנימוק זה מתעלם כמעט לחלוטין מן המעבר - ממצב בו נוטל ההלוואה היה סולבנטי, למצב בו נוטל הלוואה הפך לחדל פירעון. יתרה מכך: המחוקק מתעלם מהמעבר מדיון משפטי הנסוב על דיני החוזים, אל עבר דיון הנסוב על דיני חדלות הפירעון, המתאפיינים בהיותם הליך קולקטיבי, המשקלל בין היתר את הזכויות של צדדים שלישיים.

זאת ועוד: המחוקק מתעלם כמעט לחלוטין מהעובדה המצערת ולפיה, ברוב המוחלט של המקרים אין די בקופת הנשייה כדי להשביע את רעבונם של כל הנושים, קל וחומר את רעבונם של הנושים הרגילים, אשר הועמדו על-ידי המחוקק עצמו בסופו של התור, וכל שנותר להם לקוות כי יקבלו בסופו של דבר כמה פירורים.

על קצה קצהו של המזלג נוסיף ונעיר, כי למרבה הצער, השינוי המוצע מהדין הקיים מוביל למספר תקלות קשות נוספות.

התקלה הראשונה: השינוי בדין מוביל לפיצול דה-פקטו של קבוצת הנושים הרגילים לשתי תתי-קבוצות נפרדות - קבוצת הנושים הרגילים החזקים, וקבוצת הנושים הרגילים המוחלשים. על החזקים נמנים הנושים המקצועיים (הבנקים וגופי אשראי אחרים), כאשר באמתחתם חוזה אחיד נוקשה, הנוקב גם בריבית הסכמית גבוהה, כמו גם בריבית פיגורים המתפיחה את החוב מדי יום ביומו בסכומים נאים. על המוחלשים נמנים אלה שמחזיקים, במקרה הטוב, ראיה על קיומו של חוב.

קיומן של שתי קבוצות שונות אלה תחת קורת גג אחת, מוביל לא רק לעושק קבוצת הנושים הרגילים המוחלשים מבחינת שיעור הדיבידנד שיקבלו, אלא גם להפשטתם של האחרונים מכל יכולת להשפיע על קביעת עמדת הקבוצה באשר להסדרים המוצעים. למעשה, ניתנה בידי קבוצת הנושים הרגילים החזקים הזכות לשלוט בגורלה של הקבוצה כולה. שליטה זו, בצירוף שליטה מוחלטת בקביעת עמדת קבוצת הנושים המובטחים, מובילה למצב לפיו הליך חדלות הפירעון כולו מוחזק כבן ערובה ביד הבנקים ודומיהם.

דוחפים אשראי לכל דיכפין

התקלה השנייה נובעת מהעובדה, כי על-פי הדין המוצע, המועד הרלוונטי להחלתו של משטר הריבית החדש נובע מהמועד בו ניתן הצו לפתיחת הליכים. זאת, בניגוד לדין הקיים הקובע, כי המועד הרלוונטי הוא המועד בו התרחש אירוע חדלות פירעון כלכלי. מתן כוח זה עלול לפגוע בנושים כולם, מאחר שהוא פותח פתח למניפולציות שונות.

הדין הקיים אינו מאפשר כל אלה. סעיף 134 (א) לפקודת פשיטת הרגל, מציג מנגנון צודק, יעיל וישים הנותן כלים בידי בעל התפקיד להתעלם ממניפולציות שונות ומשונות (לרבות התעלמות ממועד פתיחת הליכי חדלות הפירעון לשם איתורו של המועד בו ארע אירוע חדלות הפירעון הכלכלי), ולאפשר את קיומם של הסדרים בין פושט הרגל לבין נושיו. מעל לכל, הוא מקיים את עקרון השוויון בין הנמנים על אותה קבוצה של נושים. מצער לגלות, כי המחוקק מבכר לוותר על כלים חשובים אלה.

על-מנת שהתמונה לא תהיה חסרה, נוסיף מילה או שתיים על תרומתו של העמדת האשראי הצרכני לשורת הרווח (של הבנקים). די במילים בודדות כדי להאיר את המתרחש מאחורי הקלעים ומדוע מבקשים ספקי האשראי הצרכני לשנות את הדין הקיים.

בעידן בו הריבית נמוכה, הפכו משקי הבית לטרף קל לשיווק יזום של אשראי צרכני. מהנתונים שבנק ישראל מפרסם עולה, כי הבנקים הגבירו את פעילותם במגזר משקי הבית, ובמקביל צמצמו את האשראי הניתן ללווים העסקיים הגדולים.

עוד מתברר, כי המערכת הבנקאית היא המקור העיקרי של האשראי למשקי הבית, והיקפו נכון לסוף שנת 2016 עומד על 153 מיליארד שקל, שהם 16% מתיק האשראי הבנקאי אשר רובו ככולו אינו מובטח בבטוחה כלשהי. בשלוש השנים האחרונות התרחב האשראי הצרכני בקצב שנתי ממוצע של 8%, ובשש השנים האחרונות הוא צמח ב-45%. הריבית הממוצעת (הלא צמודה למדד) על אשראי צרכני למשקי הבית כפולה מזו הניתנת לעסקים, ועומדת על 5.9% לעומת 2.7% לאשראי למגזר העסקי (המגובה בביטחונות). אגב, משקי בית העשירים, המשתייכים ל"בנקאות הפרטית", זוכים לאשראי צרכני זול יותר בשיעור ממוצע של 2.4% בלבד.

דא עקא, שעל-פי נתוני בנק ישראל הגידול בשיווק היזום של אשראי צרכני, הביא עימו גידול במספר הלקוחות המתקשים להחזיר את חובותיהם. הדבר בא לידי ביטוי בגידול שיעור ההוצאה להפסדי אשראי (חובות מסופקים) של הבנקים בתיק הצרכני, ואף לגידול במספר הפונים להליכי פשיטת רגל, שהרי חלק לא מבוטל מצרכני האשראי הצרכני הם משפחות בעלות הכנסות נמוכות מאוד.

לצד הגידול בשיעור ההוצאה להפסדי אשראי של הבנקים, גוברים הסיכויים להתפוצצותה של בועת האשראי הצרכני, אשר תפסה נפח אדיר בהיקף של 156 מיליארד שקל. למצער יש חוששים (ויש שמייחלים), כי בנק ישראל יתעורר ויערים קשיים על המשך השיווק היזום של אשראי צרכני.

בנסיבות אלה, אין פלא אפוא שנעשה ניסיון להחדיר נוֹזְקָה לחוק חדלות הפירעון המודרני, שתפקידה לקיים, להבטיח ולהעצים את שורת הרווח של הבנקים, על דרך צמצום רמת הסיכון הנלווה להעמדת אשראי צרכני לכל דכפין. עצם העובדה שהדבר נעשה על חשבונם ועל גבם של נושים קטנים, אשר נקלעו למצוקה בשל אירוע חדלות פירעון של אחר, אינה מעלה ואינה מורידה. ככל הנראה סבור המחוקק, כי נחמתם של אלה תימצא בידיעה כי נקלעו ל"תאונה כלכלית". הא ותו לא.

עיקר שכחתי: בנק ישראל תומך באיגוד הבנקים והכללתו של סעיף 235(ב) בחוק.