הצהרת בלפור הייתה אירוע מכונן בתולדות העם היהודי, משום שלראשונה בעידן המודרני הסכימה מעצמה גדולה לעיקרון שמגיע לו "בית לאומי". בהתחשב בכך שהיישוב היהודי בארץ היה קטן ודל, ושההשפעה הפוליטית של היהודים בבריטניה ובארה"ב הייתה שולית (אם בכלל) – אכן מדובר בהישג יוצא דופן.

מדוע ניתנה ההצהרה – על כך אין תשובה ברורה ומשכנעת. יש הטוענים שזה היה הגמול שקיבל חיים ויצמן על תיעוש האצטון, שסייע מאוד לתעשיית הנשק הבריטית במלחמת העולם הראשונה; אבל זה נראה מחיר גבוה מדי. אחרים אומרים שהבריטים רצו לגייס תמיכה של יהודי ארה"ב; אבל כאמור השפעתם על ממשל וילסון ועל הקונגרס הייתה מועטה מאוד. ייתכן שההסבר הטוב ביותר הוא, שבריטניה רצתה לשים את ידה על ארץ ישראל במסגרת חלוקת נכסיה של האימפריה העותומאנית הקורסת.

מכל מקום, הציונים חגגו את ההצהרה – אך דומה שלא קראו אותה עד הסוף. "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה במיטב מאמציה כדי להקל על השגתה של מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות בלתי-יהודיות שקיימות בארץ ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

נניח בצד את העובדה שהמונח "בית לאומי" הוא מעורפל ויכול לנוע בין אוטונומיה, חלק במדינה דו-לאומית או מדינה עצמאית. המוקש העיקרי הוא הסוף: בית לאומי – בתנאי שהלאום הערבי בארץ ישראל לא ייפגע. עד מהרה התברר, שזהו תנאי שלא ניתן להתגבר עליו, ולכן במידה רבה נותרה הצהרת בלפור אות מתה מבחינת התנהגותה של בריטניה.

ההתלהבות בעקבות הצהרת בלפור זכתה לתיעוד רב, ועד הקמת המדינה זה היה יום חג כמעט רשמי של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ. הרבה פחות ידוע, שיהודים רבים לא הבינו על מה השמחה, ואף חששו שמא ייאלצו כעת לעלות ארצה.

ארנון סגל מספר ב"עולם קטן" מה אירע כאשר הבשורה הגיעה אל סבו וסבתו, יוסף ומלכה סגל, ברומניה. זה היה אחד הימים המאושרים ביותר בחייהם, והם אצו-רצו לשתף את שכניהם בחדשות. אבל השכן הראשון שאל בדאגה האם כעת ממשלת רומניה תכריח את היהודים להגר לפלשתינה והאם ממשלת בריטניה תתן את ידה לזוועה שכזאת. נבוכים, הלכו בני הזוג סגל לביתו של אחד מנכבדי הקהילה שהשיב: "מוייחל טויבס" ("מוחל טובות" – "לא, תודה").

בצעד נואש הם שלחו את בנותיהם, לבושות כחול-לבן ונושאות נייר עליו צויר דגל התנועה הציונית, להתייצב בקרן רחוב הומה באחד מריכוזי היהודים בעיר. סגל מצטט את אביו, העיתונאי חגי סגל: "כ-80 שנה אחר כך סיפרה לי דודה רחל בחדרה הצר בבית האבות בכרמל, שרוב העוברים ושבים לא ירדו לסוף דעתו של אמרגן האירוע ורעייתו. הם לא הבינו על מה ולמה השמחה הגדולה. מה כבר קרה?"

למרות שההצהרה הפכה לאות מתה, היא הייתה בעלת השפעה. הבריטים לא ממש סייעו בשלושת העשורים הבאים להקמתו של הבית הלאומי היהודי, וכאמור יכלו לטעון (במידה רבה של צדק) שאין אפשרות לעשות זאת בלי לפגוע בפלשתינים. אבל הצהרת בלפור סייעה רבות לבריטניה לקבל בשנת 1920, בוועידת סן רמו, את המנדט על ארץ ישראל. שנתיים מאוחר יותר קבע חבר הלאומים את נוסח המנדט, אשר הזכיר במפורש את הצהרת בלפור. הוא אפילו הגדיר את ההצהרה כ"הכרה במציאות קשר היסטורי בין העם היהודי ובין ארץ ישראל, המשמש יסוד לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת".

בריטניה הצטוותה להיות אחראית לכך שארץ ישראל תגיע ל"תנאים מדיניים, מינהליים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, לפי ההנחיות בהקדמה ואת התפתחות המוסדות של שלטון עצמי, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל, בלי הפליה בין גזע לגזע ובין דת לדת". המנדט גם חייב את בריטניה להכיר בהסתדרות הציונית כגוף המייעץ לממשלת ארץ ישראל ופועל לצידה, כדי להקים את הבית הלאומי היהודי ולפתח את הארץ.

ייתכן מאוד שבלי הצהרת בלפור בריטניה לא הייתה מקבלת את המנדט על הארץ, ומיד נדבר על חשיבותה של תקופה זו. אבל עוד כמה מילים על נוסח המנדט. שימו לב, שבשונה מהצהרת בלפור הוא מדבר על זכויות אזרחיות ודתיות של תושבי ארץ ישראל ולא של עדות – דהיינו של פרטים ולא של לאומים. אם איילת שקד רוצה תימוכין לגישה שבבסיס חוק יסוד מדינת הלאום – שוויון זכויות לערביי ישראל כפרטים ועדיפות ליהודים כלאום – היא יכולה למצוא אותם במסמך בינלאומי זה. ואי-אפשר שלא להעיר את המובן מאליו: כיום לא היינו מוצאים שום ארגון בינלאומי שידבר בצורה כזאת.

הבריטים לא זכורים לטובה בתולדות הציונות, ודומה שגם הם לא זוכרים לטובה את תקופתם בארץ ישראל. זו הסיבה לכך שהמלכה אליזבת, שביקרה כמעט בכל העולם ה-65 שנות מלכותה, לא הציגה את כף רגלה בישראל, ושבני מלוכה אחרים הגיעו לכאן פעמים בודדות בלבד. בית וינדזור כנראה עוד לא סלח לנו על ההשפלה שבגירוש נציגיו מארץ הקודש.

אבל זו הייתה תקופה חשובה ביותר, שבלעדיה כנראה לא הייתה קמה מדינת ישראל. בשנים הללו הגיעו ארצה מאות אלפי עולים, שיחד עם בני הארץ הוותיקים הקימו ערים ויישובים כפריים, בנו תעשיה ויצרו חקלאות, הניחו את היסודות לצה"ל וניהלו מוסדות דמוקרטיים לתפארת. חלק ניכר ממה שאנחנו רואים כיום בישראל, כולל עמודי היסוד של עצם קיומה, נוצר במידה רבה ואף במידה מוחלטת בתקופת המנדט.

יש גם לומר ביושר, שהיישוב היהודי של 1917 לא היה מסוגל להקים מדינה. אכן היה צורך בתקופת הכנה והכשרה, גם אם בריטניה נטלה זאת על עצמה כחלק מהגישה המתנשאת ואף הגזענית אותה ביטא רודיארד קיפלינג בשירו "משא האדם הלבן". יתרה מזאת: מותר להניח שבריטניה לא באמת התכוונה לתת עצמאות לארץ ישראל, היושבת על צומת קריטי בין מצרים לעירק ועל הנתיב שאין סעודיה לים התיכון. במילים אחרות: בריטניה בילפה את כולם כאשר התחייבה למלא את משימותיה כמעצמה המנדטורית. אבל בסופו של דבר, גם אם בעל כורחה, היא נתנה לנו את הזמן הדרוש כדי להקים מדינה שתחזיק מעמד.

הטיפול בבעיה הפלשתינית הוא הכישלון הגדול של 30 השנים שבין הצהרת בלפור להחלטת החלוקה. רבים מן הציונים הראשונים התעלמו כמעט לחלוטין מערביי ארץ ישראל, או שחשבו – קצת כמו הבריטים – שיוכלו לשכנע אותם להכיר ליהודים טובה על השפע והקידמה שינחילו להם. כאשר כתב ארתור ג'יימס בלפור את המילים "עדות בלתי-יהודיות", הוא חשב כנראה במונחים דתיים של מוסלמים ונוצרים מול יהודים, ולא של פלשתינים מול ציונים.

התנועה הלאומית הפלשתינית התעוררה בין היתר בתגובה להצהרת בלפור ולמנדט, שאכן לכל הפחות נשמעו כאילו הם הופכים את ערביי הארץ לאזרחים מדרגה שנייה במולדתם. הן הבריטים והן הציונים לא תפסו את משמעותה של ההתעוררות הזאת, עד שהפורעים החלו להטביע את הארץ בדם – הן של בריטים והן של יהודים.

הבריטים נושאים באחריות העיקרית למה שהתחולל, משום שרק להם היו הכוח והאפשרות להשליט סדר מחד-גיסא ולהביא את הצדדים לשולחן הדיונים מאידך-גיסא. במקום לעשות זאת, נקטו הבריטים לרוב במדיניות פרו-פלשתינית: הם התערבו בעיקר כאשר נפגעו אנשיהם-שלהם, עמדו מן הצד בחלק מן המקרים של טבח יהודים והעניקו לטרור הפלשתיני מתנות בדמות הגבלות על העלייה וההתיישבות.

האינטרס הבריטי המרכזי בתחילת הדרך היה לשמור על שקט בארץ, כדי שיוכלו לשלוט בה ולפתח אותה – והם עשו המון בתחום הפיתוח – גם לטובתם וגם לטובת תושביה. מאמצע שנות ה-30 נוסף אינטרס של מניעת פנייתם של ערביי המזרח התיכון לעבר גרמניה הנאצית. מבחינה של פוליטיקה קרה, הבריטים צדקו: היהודים יתמכו בהם בכל מקרה. אבל מבחינה מוסרית, הם פעלו בצורה מחפירה שעלתה בחייהם של מאות אלפי יהודים. אם מישהו עשוי לא לסלוח, זה העם היהודי על נעילת שערי הארץ בפני פליטי הנאצים ולאחר מכן בפני ניצולי השואה.

דעה נפוצה טוענת, שהקמת מדינת ישראל הייתה הפיצוי שנתן העולם לעם היהודי על השואה. פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה, טוען שההפך הוא הנכון: השואה חיסלה את רוב הקאדר האנושי שממנו אמורה הייתה להיבנות המדינה, כך שישראל קמה למרות השואה ולא בגללה.

ובכל זאת, קיים קשר ישיר בין מלחמת העולם השנייה לבין החלטת החלוקה – שהייתה הבסיס מבחינה משפטית ודיפלומטית להקמת המדינה. בעוד ב-1917 יכלה בריטניה לשים את ידה על הארץ באמצעות מסמך בין כמה עשרות מילים, הרי שב-1974 הייתה ארץ ישראל לאחד המוקדים במאבק הבין-גושי שהלך והסלים. האפשרות לסלק את בריטניה מהמזרח התיכון היא שהביאה את ברית המועצות וגרורותיה לתמוך בהחלטת החלוקה ולהבטיח לה את הרוב הדרוש.

זאת ועוד: בריטניה נאלצה לוותר על המנדט, משום שאת מלחמת העולם השנייה היא סיימה כמנצחת צבאית ומובסת כלכלית. בריטניה פשוט לא יכלה להמשיך לממן את ניהול המנדט ואת כוחות הצבא שנדרשו לשמירה על הסדר, שהופר יותר ויותר – בין היתר בשל התנהגותה חסרת המוסר כלפי העם היהודי. באותן שנים נאבקה בריטניה על שמירת שלטונה בהודו, היהלום שבכתר, שהייתה חשובה לאין ערוך יותר מאשר ארץ ישראל – וגם שם נכשלה. המסע והמשא שהחלו בנובמבר 1917 הגיעו לסיומם בנובמבר 1947; אלו של מדינת ישראל יצאו לדרך.