לפני מאה שנה כתב הלורד בלפור מכתב קצר ללורד רוטשילד. זה היה מכתב קצר מאוד ובו משפט מכונן אחד, זה האומר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית [לאומי] בפלשתינה לעם היהודי ותעשה את מיטב מאמציה כדי לקדם את השגת יעד זה תוך הבנה ברורה שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות בפלשתינה או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
המכתב נולד לאחר מאמצים פוליטיים של התנועה הציונית ובעיקר של ד"ר חיים ויצמן שלימים היה לנשיא הראשון של מדינת ישראל והיה פרי חשיבה פוליטית ומדינית מבריקה מצד ויצמן והנהגת התנועה הציונית שראתה לנגד עיניה את עתידה של התנועה הציונית וזיהתה את הפוטנציאל הגלום במכתב זה שעיקרו הוא הקמת מדינת ישראל, בעקבות חזונו של מייסד הציונות, הרצל.
המאפיינים המרכזיים של התנהגות ההנהגה הציונית היו הסתכלות אסטרטגית ארוכת-טווח, הבנה מעמיקה של המציאות הבינלאומית של זמנה ושל כיווני ההתפתחות של מציאות זאת ודבקות במטרה של שחרור לאומי לעם היהודי, תוך הינתקות מכבלי הדת והזדהות עם ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי שעמד בבסיס התנועה הציונית שקמה רק עשרים שנה קודם לכתיבת המכתב.
הצהרת בלפור עצמה היא, למעשה, ביטוי נחרץ למה שהציונות ראתה כתנאי-יסוד לעצם קיומה: הכרה בינלאומית לא רק בתנועה הציונית עצמה, כתנועת השחרור של העם היהודי, אלא בהקפדה על כך שכל מעשיה של התנועה יהיו בהתאמה עם הדין הבינלאומי. כפי שהכריז הרצל בנאומו בקונגרס הציוני הראשון ונקבע ב"תוכנית באזל" בפירוש: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל".
יתרה מזאת, ההנהגה הציונית לא רק שלא התקוממה כנגד הַסֵּיפָא של המשפט המכונן מהצהרת בלפור, אלא ראתה בהבטחה להגנה על הקהילות הלא-יהודיות משהו המתאים למוסר היהודי מֽקֽדְמָת-דְנָא, ברוח הציווי התנ"כי לנהוג בהגינות, יושר ואהדה כלפי הגֵרֽים. מנהיגים כמו ז'בוטינסקי, למשל, הלכו אף רחוק מכך: לשיטתו של ז'בוטינסקי, כאשר יֽיכּוֹן הבית הלאומי של העם היהודי כמדינה ריבונית, לערבים הדרים בה יהיה ייצוג הולם ונאות בכל מוסדות השלטון. על-פיו של ז'בוטינסקי, כאשר נשיא המדינה יהיה יהודי, על סגנו להיות ערבי ולהפך. ויש לתת את הדעת - זה מה שאומר ז'בוטינסקי, אביו הפוליטי והמדיני של הליכוד; לא
דב חנין מ
חד"ש! (ואפילו לא בן-גוריון). להנהגה הציונית זה נראה טבעי לחללוטין משום שֶׁעֲבוּרָם להיות במסגרת הדין הבינלאומי היה הביטוי לשייכות העם היהודי והביטוי הלאומי שלו למשפחת העמים.
הצהרת בלפור, עבור ההנהגה הציונית, הייתה לפיכך הבסיס והמבוא למאות-רבות של שנות קוממיות ועצמאות של יישות יהודית מדינית שהיא חברה מלאה ומכובדת במשפחת העמים, המכבדת את הדין הבינלאומי ונוהגת בתוך המסגרות שהוא מציב. ולכן, לכל מי שרואה עצמו מחויב למורשת הציונית, יש סיבה לציין בגאווה מאה שנים של שייכות, של חברות במשפחת העמים (הנאורים) ולא מאה שנים של בדידות.
אמירה נוספת שהתייחסה למאה שנים נשמעה לאחרונה מפיו של ראש ה
ממשלה נתניהו, שאיחל-קיווה שמדינת ישראל תגיע למאה שנות קיום. נתניהו ביטא כאן פֶּסִימִיּוּת שממש לא ברור איך ומדוע עברה האמירה הפסימיות הזאת מתחת לראדאר ולא זכתה לָמְחָאוֹת שראוי שהייתה מעוררת בקרב הציבור הישראלי כולו ואצל כל נציגיו. זו הינה אמירה המפגינה חוסר אמון בסיסי מצידו של ראש הממשלה במעשה הציוני, בהבטחה הציונית ובתקוות שהביאו להקמתה של מדינת ישראל על-ידי התנועה הציונית. אם כל טווח הזמן שהוא מקווה שמדינת ישראל תשרוד הוא מאה שנה - ראוי שיעזוב את תפקידו מיד ויתן למי שמסוגל לראות את עתידה של מדינת ישראל אל-מעבר לשלושים השנה הבאות.
או שמא התכוון נתניהו שמדינת ישראל תחזיק מעמד רק מאה שנה כי אז, בשנת 2048, יגיע לתום כהונתו - בהתאם למה שאמר על כוונתו להיות ראש ממשלה הרבה זמן - מה שלדעתו (אולי) יביא קץ על הבית הלאומי של העם היהודי. האמת היא שחשיבה מעין זו מתאימה לו שכן הרי הוא מזהה את המדינה עם הביבי, נוסח "המדינה זה אני" (L'etat c'est moi), כפי שאמר לואי ה-14.
כך או אחרת, זו הינה אמירה חמורה; הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת. זה עלבון לאבות הציונות ולמקימי המדינה; זו אמירה שאינה אלא סטירה בפניהם של כל אזרחי ישראל שרוצים ומקווים כי לא רק הם, אלא גם ילדיהם ונכדיהם יחיו כאן, במדינה משגשגת שעתידה תמיד לפניה. והנה, איש לא אמר דבר. האם זה משום שכולם חושבים כמוהו? אם כן, אולי לא צריך לחכות עד 2048 ואולי כדאי לסגור את העסק כבר עכשיו ולבקש מקלט מדיני באחת מארצות הים. כנראה שֶׁעֲשִׁירֵי הארץ - אלה שביבי ושלטונו העשיר אותם, כבר מזמן סדרו לעצמם דרכון נוסף וחשבונות בנק בחו"ל. אבל מה עם כל היתר?
המסקנה היא חד-משמעית: אם נתניהו התכוון למה שאמר - הוא ראוי להיות מגולגל בזפת ונוצות וּלְהִיזָּרֵק בחרפה מן העיר. אם לא - איזה מין ראש ממשלה הוא, המרשה לעצמו לההבדח על עתידה של המדינה היחידה שיש לנו - זו שלפני מאה שנה הניח לה את היסוד אותו לורד בלפור, בהצהרתו המפורסמת.
