מספר הערבים בארץ ב-1917 בסוף המאה ה-16 היו בארץ 218,000 מוסלמים. מספרם עלה ל-246,000 ב-1800, ב-1890, לאחר שהגיעו מהגרים מוסלמים וערבים והצטרפו לקבוצה המוסלמית היו בארץ 431,000 מוסלמים. ערב מלחה"ע הראשונה היו בארץ 525,000 מוסלמים בכל ארץ ישראל המערבית ורק 228,000 מתוכם היו תושבים ותיקים. כל השאר היו מהגרים שהיגרו לפלשתינה העות'מאנית רובם בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
השלטון העות'מאני פתח את שעריו להגירה וכתוצאה מכך החלה לארץ הגירה. ההגירה לארץ התאפיינה בשלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדווים, הגירה מארצות ערב והאיסלאם. השלטון העות'מאני קיבל את המהגרים ברצון משום שהאימפריה הייתה זקוקה לכוח אדם ולמתיישבים בעלי ידע חקלאי מודרני. העות'מאנים אף פירסמו ב-1857 חוק שנועד לעודד מתיישבים מאירופה להתיישב בשטחי האימפרייה.
שמואל אביצור חילק את המהגרים לשלושה סוגים: מהגרים מהארצות השכנות ( מצרים, סודנים, לובים, לבנונים, סורים, ארמנים מטורקיה), מהגרים מוסלמים מארצות שנכבשו ע"י מעצמות אירופיות- נוצריות (אלג'ירים, צ'רקסים, בוסניים, תורכמנים, כורדים ובאיים מפרס) ואירופים ואמריקנים שבאו ממניעים דתיים וחברתיים.
ההגירה מארצות ערב והאיסלאם נבעה מפגעי טבע- רעב, מגיפות- בארצות המוצא, חיפוש אחר פרנסה או בריחה בשל מדיניות הגיוס או כובד עול המיסים. המהגרים המוסלמים מארצות אירופה והקווקז היו ברובם פליטים שברחו מארצותיהם בשל כיבוש זר, רדיפות או קשיים כלכליים.
המהגרים הגיעו ברובם ממצרים והחוקרים מעריכים שמספרם עלה מעל 100,000. הדרוזים מנו כ-12,000, האלג'ירים מנו כ-15,000, הצ'רקסים מנו כ-13,000, התרכמנים מנו כ-2,000, הבהאים מנו כ-300 ולגבי ההגירה הגדולה מחצי האי ערב, מסוריה ולבנון חסרים, למרבה הצער, נתונים. מעריכים שכ-100,000 בדווים פלשו לארץ. חסרים גם נתונים לגבי הכורדים, הבוסנים, הסודנים ושבט הזועביה שהיגר לארץ ב-1873 מאירביד בעבה"י אבל מוצאו היה מעירק. על-פי האנציקלופדיה בריטניקה, מהדורת 1911 הייתה הארץ בעלת אוכלוסייה מגוונת שכללה דוברי כ-50 שפות זרות.
על המקורות העיקריים להגירה מארצות אלה ניתן ללמוד מהאתר של או"ם אל-פאחם ומאתר שמות משפחה בגוגל המעידים על ארץ המוצא של המהגרים. האתר של אום אל-פאחם בשפה הערבית נותן תמונה של מוצאם של תושבי העיר ויכול לשמש כדגם להגירה הערבית- מוסלמית לארץ ולמוצאה של האוכלוסייה הערבית- מוסלמית בארץ. תושבי אום אל-פאחם היגרו לכאן מארצות ערב בין שלהי המאה ה-17 לאמצע המאה ה-19: הם הגיעו ממצרים, מעירק, מחצי האי ערב, מעבר הירדן המזרחי, מסוריה, לוב ואלג'יר.
כמו-כן היו בארץ כ-70,000 נוצרים. המכנה המשותף בין המוסלמים והנוצרים לא היה המוצא האתני אלא השפה והתרבות הערבית. הנוצרים היו רובם צאצאי פיניקים וסורים- ארמים. הנוצרים עברו תהליך של שרעוב הדרגתי ואימצו את השפה הערבית ותרבותה. הם ויתרו על שפתם הארמית ותרבותם תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי בין השנים 640 - 1099.
הפלשתינים הגדירו עצמם כעם רק לאחר אמצע המאה ה-20
ב-1917 לא היה קיים המושג עם פלשתיני ואפילו הלאומיות הערבית הייתה עדיין בחיתוליה.
ניצני הלאומיות הערבית המונח ערביות הפך בהדרגה מהגדרה אתנית להגדרה תרבותית מאחר שהמיעוט הערבי שכבש את הארץ במאה ה-7 התבולל ברבות הימים בקרב האוכלוסייה הנוצרית שהתאסלמה. המונח ערבים כמונח אתני מתייחס לשבטים הבדווים שפלשו לארץ מחצי האי ערב ולמהגרים מחצי האי ערב.
האוכלוסייה הערבית כללה בתוכה מוסלמים ותושבים ותיקים נוצרים ממוצא סורי- ארמי ברובם שהתאסלמו, ממהגרים מארצות מוסלמיות שלא היו ממוצא ערבי, מערבים מחצי האי ערב ומאוכלוסייה מעורבת מסוריה, לבנון ומצרים. (האוכלוסייה המוסלמית בסוריה, לבנון ומצרים הייתה מורכבת מערבים ומתושבים ותיקים שהתאסלמו). המיעוט הנוצרי שהיה ברובו ממוצא סורי- ארמי אימץ את התרבות הערבית וראה עצמו חלק מהאוכלוסייה הערבית.
עדאל מנאע (שכידוע אינו יהודי) חילק את התמורות שהתחוללו בתחושת ההזדהות של הציבור הערבי בארץ לשלוש תקופות:
- עידן ההזדהות הכלל-איסלאמית - המחצית הראשונה של המאה ה-19: האוכלוסייה הערבית/ מוסלמית לא ראתה בעות'מאנים שליטים זרים ונהנתה מאוטונומיה. הגורם המאחד היה הנאמנות לאיסלאם. השלטון העות'מאני נחשב, כתב מנאע, להמשך טבעי של האימפריות המוסלמיות של ימי הביניים.
- ראשיתו של גיבוש הזדהות ייחודית- עד 1908: הרפורמות שביצע השלטון העות'מאני הביא לריכוזיות שהביאה למעורבות גדלה והולכת של השלטון בחיי היומיום של האוכלוסייה הערבית. השחיתות של השלטון מצד אחד וחדירת השפעות מערביות מצד שני הביאו לביקורת נגד השלטון העות'מאני ולדרישות להרחבת האוטונומיה. בקרב ערביי הארץ הייתה הזדהות בסתר עם האגודה הביירותית שקמה ב-1875/6 ונחשבת לביטוי הראשון להתארגנות על-רקע לאומי ערבי. הפעילות הלאומית הייתה עדיין בחיתוליה והתרחשה מחוץ לגבולות הארץ. עד 1908 רק מיעוט בעולם הערבי כולו הזדהה עם הלאומית הערבית.
- צמיחת התנועה הלאומית הערבית - מ-1908: מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908 הביאה בעקבותיה להתעוררות הלאומיות הערבית. לראשונה החלה התארגנות לאומית גם בארץ עם הקמת מפלגת הדה-צנטרליזציה במצרים. למפלגה קמו סניפים בג'נין, טולכרם ויפו אבל בירושלים העילית נשארה נאמנה לשלטון העות'מאני ובעכו אסעד שוקרי, חבר הפרלמנט הטורקי ב-1912 - 1914 נשאר נאמן לאימפריה העות'מאנית. האוכלוסייה נחלקה בגישותיה ללאומיות הערבית. מנאע כתב שערב מלחה"ע הראשונה היו בארץ 126 חברים באגודות לאומיות ערביות, אבל יש אי-בהירות לגבי נתון זה. המצב הקשה בזמן המלחמה בשל מדיניות הדיכוי של ג'מאל פחה הביא להתחזקות התנועה הלאומית.
בהקשר להתעוררות הלאומית הערבית התייחס מנאע למונח "פלשתן". הוא קבע שבמאה ה-19 זה היה מונח גאוגרפי אבל לקראת סוף התקופה העות'מאנית הוא החל לקבל משמעות פוליטית - לאומית, אם כי המחבר הודה שהוא מתקשה לקבוע את התאריך המדויק.
יהושע פורת חילק את הדיון בהתעוררות הלאומית הערבית לשניים: התקופה בין שלהי המאה ה-19 ל-1908 ולתקופה מ-1908 עד פרוץ מלחה"ע הראשונה.
- בתקופה הראשונה - התפתחה בארץ בהדרגה עויינות כלפי השלטון העות'מאני אבל היא נבעה מהתנגדות לשינויים ולא ממניעים פוליטיים. השלטון העות'מאני ביצע בין שלהי המאה ה-19 לראשית המאה ה-20 רפורמות שנועדו לחזק את השלטון ע"י צנטרליזם. (העויינות התגברה בתקופת מלחה"ע הראשונה בשל מדיניות הדיכוי של ג'מאל פחה). פורת בדעה שההתעוררות הלאומית הערבית התנהלה מחוץ לארץ ישראל. חלקם של הערבים בארץ באגודות הלאומיות היה שולי. בניגוד למנאע טוען פורת שמתוך המספר הכולל של 126 חברים באגודות לאומיות באימפריה העות'מאנית ועוד 30 שנוספו בזמן מלחה"ע הראשונה היו רק 24 מקרב ערביי הארץ. רק מעטים נתפשו לאידיאולוגיה של לאומיות ערבית. בצד עויינות לשלטון העות'מאני התפתחה עויינות למפעל הציוני. האריסים הפלאחים שנושלו גילו עויינות לקניית קרקעות ע"י יהודים. הביטוי הראשון להתנגדות לציונות היה ב-1891 כאשר נכבדים מירושלים שלחו עצומה לממשלה באיסטנבול ובה תבעו למנוע הגירה יהודית לארץ ומכירת קרקעות ליהודים. היו מדי פעם גילויי עויינות אבל, לא התפתח מאבק מאורגן.
- בתקופה השנייה - לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908 החלה להתפתח בהדרגה התנגדות פוליטית למפעל הציוני אם כי ההתנגדות הייתה נחלת מיעוט של משכילים. ראשי המתנגדים היו שני עיתונאים נוצרים יוונים- אורתודוכסים שהיו עורכי העיתון אל - כרמל בחיפה ופלשתין ביפו ונציגי ירושלים בפרלמנט הטורקי שהפכו את הפרלמנט לבמה למאבק בציונות. ב-1910 קמו אגודות למאבק נגד מכירת קרקעות ליהודים בחיפה וביפו. העובדה שבראשן עמדו נוצרים לא תרמה לפופולריות שלהם.
פורת הגיע למסקנה שבארץ לא היה קשר בין התגבשות התודעה הלאומית הערבית ובין האנטי- ציונות. תומכי הדה-צנטרליזציה והצנטרליזציה היו אנטי- ציונים. בעוד שמחוץ לארץ הייתה זיקה בין ההתעוררות הלאומית לאנטי- ציונות בחוגי ההנהגה של התנועה לאומית הערבית, בארץ ההתנגדות לציונות הייתה משותפת לתומכי הדה- צנטרליזציה ולמתנגדיה
השלבים בהתפתחות המונח פלשתין - יהושע פורת תיאר את השלבים בהתפתחות המונח ממונח גאוגרפי למונח לאומי- פלשתיני. המונח פלשתין מקורו בשם הלטיני פלשתינה שהשלטון הרומי נתן לארץ יהודה (פרובינציה יודיאה) לאחר דיכוי מרד בר- כוכבא ב-135 לסה"נ. המונח הלטיני היה מונח גאוגרפי. השלטון הנוצרי- ביזאנטי הפך את המונח פלשתינה למונח מינהלי. הכובש הערבי- מוסלמי שמר על המונח פלשתין בחלוקה המינהלית של הארץ. אבל הכובש הממלוכי סיפח את פלשתין לפרובינציה של דמשק וכך נעלם המונח פלשתין מהחלוקה המינהלית. העות'מאנים המשיכו באותה שיטה וכללו את הסנג'קים של הארץ בפרובינציה של דמשק, או חלקם בפרובינציה צידון. כך נעלם המונח פלשתין כמונח גאוגרפי או מינהלי.
הנוצרים בארץ שמרו על המונח מהתקופה הרומית. הפטריארך היווני- אורתוכסי כלל את ארץ ישראל המערבית ואת עבה"י המזרחי בתחום הפטריארכיה שלו. המונח המקביל במערכת החינוך הנוצרית למונח פלשתינה היה "ארץ הקודש". בשלהי המאה ה-19 היו מוסלמים רבים ששלחו את ילדיהם ללמוד במערכת החינוך הנוצרית ושם למדו על המונח "ארץ הקודש" ובערבית פלשתין. עד כמה רווח המונח בקרב הנוצרים ניתן ללמוד מכך שב-1911 יסדו שני אחים נוצרים ביפו את העיתון פלשתין בו הרבו להשתמש במונח פלשתין כמונח טריטוריאלי.
פורת הגיע למסקנה שכבר בשלהי השלטון העות'מאני המונח פלשתין היה מקובל בציבור הערבי המשכיל כמציין את ארץ ישראל כולה. להשתרשות המונח תרמו הנוצרים והתנועה הציונית, אבל, בשלהי המאה ה-19 הגדירו עצמם המוסלמים והנוצרים כערבים - לא כפלשתינים.
הערבים דחו ב-1936 וב-1947 תיקון להצהרת בלפור בתקופת המנדט הבריטי הייתה הגירה בלתי-פוסקת ובלתי חוקית מארצות ערב לפלשתינה בשל האפשרויות הכלכליות שיצרו התנועה הציונית ושלטון המנדט. ערב יציאת הבריטים מהארץ מנו המוסלמים כ-1,200,000 כלומר גידול של כ-700,000. על-רקע העימות שהתפתח בין היישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית החליטה ועדת פיל הבריטית ב-1936 לחלק את הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית. היהודים הסכימו והערבים דחו את ההצעה. ב-1947 חזרה האסיפה הכללית של האו"ם על ההצעה לחלק את הארץ לשתי מדינות וגם הפעם היהודים הסכימו והערבים דחו את ההצעה.
לפלשתינים אין כל הצדקה לדרוש מבריטניה התנצלות משום שבריטניה והאו"ם כבר תיקנו את הצהרת בלפור ב-1936 וב-1947 והערבים הם האחראים לכך שלא קמה מדינה ערבית/פלשתינית לצד ישראל.
