ולדימיר פוטין אינו מציין את מלאת 100 שנה למהפכה ברוסיה. במקום זאת, הוא בחר לחנוך בשבוע שעבר אנדרטה לזכרם של קורבנות הטרור הגדול של יוסף סטלין בשנים 1938-1937 – בחירה מעניינת מצידו של מי שהיה קצין בקג"ב, והשולט ברוסיה הכי הרבה זמן מאז... סטלין.
אישאן ת'רור, פרשן בכיר של וושינגטון פוסט לענייני חוץ, מזכיר שבימי ברית המועצות – 7 בנובמבר היה יום חג לאומי, אשר צוין במצעד צבאי רב רושם בכיכר האדומה. [אפילו כאשר הגרמנים התקרבו למוסקבה ב-1941, לא ויתר סטלין על המצעד והחיילים הועברו במישרין ממנו לחזית. שירותי הביון המערביים עקבו בעיקר אחרי גלריית המכובדים שקיבלה את המצעד מעל המאוזוליאום של לנין, כדי לגלות מי עלה ומי ירד במדרג השלטון. – א.ל].
"המשמעות של היום הזה נמוגה", אומר הכתב הראשי של וושינגטון פוסט במוסקבה, דייוויד פיליפוב. "השם הפוסט-סובייטי – יום ההסכמה והפיוס – מתייחס למשהו שאנשים חשבו שיקרה ברוסיה הדמוקרטית, אבל לא קרה מעולם בצורה אמיתית. רוסיה לא התמודדה באמת עם החלק הגרוע ביותר של העבר הסובייטי ולא הגיעה לפיוס מלא עם זה".
פוטין מדבר על העבר הקומוניסטי בדו-משמעות מכוונת. "כאשר אנחנו מסתכלים מאה שנים אחורה, אנחנו רואים כמה שהתוצאות היו מעורפלות, ועד כמה היו לאירועים השלכות חיוביות ושליליות כאחת", אמר בחודש שעבר. "עלינו לשאול את השאלה: האם באמת לא ניתן היה להתפתח לא במהפכה אלא בהדרגה, מבלי להרוס את מעמד המדינה ולרמוס ללא רחמים את גורלם של מיליונים, אלא בתהליך הדרגתי?".
אין זה מפתיע לשמוע מילים אלו מפוטין, שרבים מכנים אותו "הצאר החדש" – סבור ת'רור. היחס הדו-ערכי שלו ל-7 בנובמבר משקף את המדיניות שלו, המבוססת על שני עקרונות שלפחות על הנייר היו תועבה בעיני קודמיו הקומוניסטים: לאומנות רוסית והכנסייה האורתודוכסית. במקביל, הצורה בה הוא מתייחס למתנגדיו ורומס את זכויות האזרח, תהיה מוכרת לא רק לשליטים הקומוניסטים אלא גם לאלו של ימי הצארים.
העיתונאית הוותיקה מאשה ליפמן כתבה בניו-יורקר: "הנקודה הפוליטית הקריטית היא, שבעוד התקופה הסובייטית היללה את הרס המשטר הישן ויצירת העולם החדש בידי המהפכה, פוטין מתנגד בתוקף לכל תנודה פוליטית. הוא במובהק שמרן אנטי-מהפכני, המתנגד בצורה עמוקה לכל רמז של שינוי. בעיני פוטין, כל סימן לפעילות ציבורית עצמאית ולמחאה הם אתגר ליציבות – במיוחד ליציבות של משטרו". מטרותיו של פוטין – להשאיר את החברה הרוסית מושתקת ומשותקת, ולהבטיח את נאמנותן של האליטות – דומות הרבה יותר לאלו של הצארים מאשר לאלו של הקומוניסטים, מוסיפה ליפמן.
וכך, שנה לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון, המנהיגות הרוסית פועלת לפי המנטרה של "ערכים לאומיים מסורתיים". לקרמלין יותר קל למצוא בעלי ברית בימין הקיצוני של המערב מאשר בשמאל האנטי-אימפריאליסטי; ותעיד על כך תמיכתו במארין לה-פן בבחירות לנשיאות צרפת.
"כמו צאר, פוטין מחזק את כוחו באמצעות דיכוי ועימות צבאי", כתב אקונומיסט במאמר מערכת. "בבית, בשמם של יציבות, מסורת והדת האורתודוכסית, הוא דיכא את האופוזיציה הפוליטית ואת החירויות החברתיות, כולל של פמיניסטיות, מלכ"רים והומוסקסואלים. בחוץ, הסיפוח של קרים והמערכות בסוריה ובאוקראינה צוחצחו עבור חדשות הערב בידי תקשורת שבויה".
אם בכלל, אזי 7 בנובמבר מסמל את קיצה של האימפריה הרוסית – שאת מורשתה, או לכל הפחות את תחושת העליונות שלה – פוטין רוצה להחיות. בתחילתה של 1917 רוסיה הייתה אחת המעצמות החזקות בעולם; בסיומה של אותה שנה היא הייתה כמעט משותקת. ההיסטוריה עוברת לצורכי ההווה: "קברו של לנין סימל פעם את הקומוניזם העולמי; כיום הוא סמל של לאומנות הקמה לתחייה", כתב ההיסטוריון ויקטור סבסטין.
