בצד המאבק הציבורי החשוב בהובלת שר הכלכלה
אלי כהן וח"כ
איציק שמולי לחיסול מה שמוגדר בתואר "המונופולים הגדולים של חברות המים" מוצגת על-ידי המונופוליסטים טענה ולפיה חברת "מקורות" אחראית לכך שאזרחי ישראל משלמים מחיר יקר מדי בעבור המים שהם צורכים. האמת היא שחיסול הכוח של מונופולי המים יחסוך לכל אזרח אלפי שקלים בשנה. כיוון שמחירי המים בישראל יקרים מדי. אבל הכתובת האמתית שאליה צריך להפנות את הטענות הינה משרד האוצר שמזה שנים רבות הוא ולא "מקורות" קובע את מחיר המכירה היסודי של המים, ואילו את המחיר שנדרשים אזרחי ישראל לשלם בעבור המים שהם צורכים קובעות חברות המים העירוניות, הנתונות לפיקוח הממשלה. אם יש למישהו טענה נגד מחירי המים הגבוהים - צריך להפנות אותה אל החברות האלה, הראויות לתואר המפוקפק "פיראטים עירוניים" משום שהן מהוות משאבת מיסים נוספת, פרט למערכת המיסוי הממשלתית.
כדי להבין את מהותו של הסיפור המורכב הזה ראוי להבהיר מספר עובדות יסוד. ראשית לכל צריך להיות ברור, כי "מקורות" כלל איננה מוכרת מים לצרכן הסופי אלא רק לרשויות המקומיות ודרכן לחברות המים. המים האלה נמכרים במחיר המוכתב על-ידי הממשלה ועלותם קרוב ל-1.5 שקלים למ"ק. לפי כל קנה מידה זה מחיר זול, בעיקר במדינה כמו ישראל בה מצוי משאב המים במחסור קבוע וחמור. משלב זה יוצאת השליטה על מחיר המים מידי "מקורות" ועוברת לשליטת הרשות המקומית שבמשך שנים רבות הייתה אחראית, על-פי החוק, לאספקת המים, באמצעות רשת הצנרת המקומית, עד לביתו של הצרכן. מאז הוקמו חברות המים עברה אחריות זו לידיהן. מתחילת יולי 2017 היו שני תעריפים למים: זול ויקר בהתאם לכמויות המוקצות לצריכה. הזול עמד על 6.546 שקלים למ"ק והיקר - 12.327 שקלים.
תעריפי המים לצרכנים הביתיים מדורגים כך: מדרגה ראשונה לכמות מים בסיסית - עד 3.5 מ"ק לכל נפש בכל חודש ולא פחות מ-7 מ"ק ליחידת דיור - בתעריף נמוך. כל כמות נוספת מחושבת על-פי התעריף הגבוה.
לאחריות החוקית לאספקת מים לצרכנים, המוטלת כיום על חברות המים, יש עלויות. החברה חייבת לדאוג לתקינותה של הצנרת, צריכה לדאוג שמים יקרים לא ילכו לאיבוד בעת נזילות בגלל חורים במערכת הובלת המים המקומית, ועליה לטהר את המים באמצעות הכלרה כדי שיגיעו הביתה ברמת שתייה בריאה. מסיבה זו זכותה של החברה לגבות מחיר מעט יותר יקר בעבור המים שהיא רוכשת מ"מקורות" ומוכרת לצרכנים הסופיים. אבל השאלה היא בכמה יותר יקר. האם ברמה הוגנת או ברמה של שוד. כפי שהדברים מתנהלים כיום מדובר בשיטת תמחור הניתנת להגדרה במלה "פיראטית".
כל חברת מים מקצה לצרכן המים שלה מכסה ראשונית במחיר נמוך יחסית. לדוגמה בחנתי את התעריפים בחברה אחת, מבלי לנקוב בשמה, כיוון שהמצב דומה בחברות אחרות. בחברה המדוברת עומדת הקצאת היסוד על 16 מ"ק. המחיר שגובה החברה בעבור הקצאה זו עומד על סך של קצת יותר מ-3 שקלים למ"ק. כל מי שיודע מעט חשבון פשוט של כפל וחילוק יכול לחשב לעצמו ולראות שהמדובר בתוספת של יותר ממאה אחוזים. אבל מה קורה אם הצרכן חורג ומשתמש במים יותר מאשר בהקצאה היסודית? "אהלן וסאהלן". כך אומרת לו החברה. "הרי לך הקצאה שניה, הפעם של 14 מ"ק. בעבור הקצאת נוספת זו תשלם את המחיר המגיע כמעט ל-4.5 שקלים למ"ק". והרי לך תוספת מס של יותר ממאתיים אחוז מעל למחיר הבסיסי. ומה גורלו של מי שכמות זו עדיין אינה עונה על צרכיו? אין בעיה. החברה טובת הלב תספק לצרכן שלה עוד הקצאה בסך 16 מ"ק אלא שהפעם יעמוד תשלום החמס על סך של מעט יותר מ-6 שקלים למ"ק, שהם תוספת רק של יותר מ-400 אחוז מעל למחיר הבסיס שגובה "מקורות".
אבל בכך לא די. אזרחי העיר התמימים, המאמינים כי העירייה, באמצעות חברת המים, משרתת אותם, אינם מבינים כי הם משמשים מקור הכנסה לא אכזב בעבור צרכיה וגירעונותיה של הרשות המקומית שלהם. והמקור: גביית כספים נוספת בעבור מה שמוגדר כ"אגרת ביוב". כאן חברת המים העירונית ממש מזנקת אל מעמקי כיסו המצומק של האזרח. בעבור הזכות שהיא נותנת להזרים את שפכיו של התושב היא גובה ממנו רק קצת יותר משני שקלים לכל מ"ק מי ביוב המופרשים מדירתו.
על בסיס העובדה כי בישראל מצויים, לפי נתוני 2016, 2.4 מיליון משקי בית ניתן להגיע בקלות לתחשיב של כמות הכסף הזורמת מדי שנה במסחטת המיסים של חברות המים המקומיות. בעבור חשבון דו-חדשי שמשגרת חברת המים לאזרחים הקטנים בישובים עירוניים היא גובה בסביבות 200 שקלים בעבור אגרת הביוב, כלומר 100 שקלים בחודש. את התשלום "הסמלי" הזה מקבלת החברה 6 פעמים בשנה. כלומר: 1200 שקלים. הכפלת מספר זה ב-2.4 מיליון בתי אב חושפת היקף של גביית מס-חמס בשיעור של מיליארדי שקלים בשנה.
כל מי שיטרח לעיין במסמכים המגיעים לתיבת הדואר שלו יגלה את האמת העירומה, ללא כל קושי. האזרח הקטן משלם יותר מדי כסף בעבור רכישת המים והזכות להפריש מביתו את הביוב. אז מי כאן מפקיע את מחיר המים? בוודאי לא "מקורות".
