עניינו של מאמר זה הכפר הדרוזי חדר שבמורדות החרמון וסוגית המדיניות הישראלית מול הנעשה בסוריה. לפני כשבוע, נוכח התפוצצות מכונית תופת בתוך הכפר שגרמה להרוגים ולפאניקה דרוזית כאילו המורדים בסוריה ובראשם ארגון איסלאמי קיצוני, מבית היוצר של אל-קאעידה, עומדים לכבוש את הכפר ולערוך טבח בדרוזים, הוציא צה"ל הודעה. לשונה היה: "צה"ל ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר (חדר) וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". לדעתי האמירה שלצה"ל יש מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית", היא אמירה אומללה, בלשון המעטה. אנמק ואסביר:

ראשית, מי היא אותה אוכלוסייה דרוזית שיש לנו מחויבות כלפיה? האוכלוסייה בכפר חדר? האוכלוסייה הדרוזית הגדולה המתגוררת ב"הר הדרוזים" שבדרום סוריה? כל הדרוזים בכל מקום שנמצאים בו בסוריה? ראיתי לא מעט פרשנויות שהשיבו על כך בחיוב, וחברת כנסת אחת התלהבה שיש לנו ברית דמים עם הדרוזים וברור שצריך לחוש לעזרתם בחדר. טירוף!! אם מחר יתקפו את הדרוזים בסווידה שבהר הדרוזים, נפעיל את חיל-האוויר שלנו כדי לעזור להם? למדינת ישראל יש מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית שבמדינת ישראל, ורק שם, בדיוק כמו המחויבות שלה לכל אזרח במדינה.

שנית, מדינת ישראל ניהלה עד עכשיו מדיניות שקולה וזהירה של אי-מעורבות במלחמת הדמים שבסוריה. היו לכך חריגים ברורים ומוצהרים: סיוע הומניטרי בישראל לנפגעי המלחמה; תגובה באש ל"זליגות" ירי לעבר רמת הגולן; מניעת העברת אמצעי לחימה אירניים איכותיים לידי חיזבאללה. בכל שלושת החריגים הללו ישראל לא שמה עצמה כצד המסייע בפועל לאחת העדות הנלחמות בסוריה, ולא ככזאת המצדדת במשטר הסורי או במורדים לסוגיהם. בנושא חדר והסיוע "לאוכלוסייה הדרוזית", ישראל שמה עצמה כצד המוכן להילחם למען עדה בסוריה, למען עדה, שמסיבותיה שלה, תומכת במשטר אסד, באירן, בחיזבאללה. לא מכבר נהרג אלוף דרוזי בצבא סוריה שהתפרסם בכל העולם הסוני כאשר ייעץ לכל הפליטים הסורים הסונים לא לחזור לסוריה. המזל הוא שלפי שעה מדובר במילים שלנו (למרות שיש להן משקל גדול בתרבות האזור שלנו ), אך מה יהיה אם תגיע שעת מבחן? נלחם בחדר?

טס נחושת

שלישית, חדר הוא כפר עוין לישראל, בסיס של חיזבאללה, ממנו יצאו בעבר פיגועים נגדנו. ברגע שאנחנו מסייעים לו, או בכלל לדרוזים בסוריה, אנחנו יורים לעצמנו פעמיים ברגל: אנחנו רק מסייעים לאירן ולחיזבאללה, ואנחנו מעוררים נגדנו את המורדים השולטים לפי שעה כמעט לכל אורך הגבול ברמת הגולן. אנחנו צריכים שהם יתחילו לירות עלינו אם אנחנו נסייע באש לדרוזים בחדר?

רביעית, אכן "ברית דמים" יש בין הדרוזים של חדר לדרוזים ברמת הגולן ולדרוזים בישראל. יש לדרוזים סולידריות פנימית חזקה ביותר. ספרו של שמעון אביבי, מגדולי המומחים לנושא הדרוזי, נקרא "טס נחושת", בעקבות אימרה דרוזית האומרת: "הדרוזים טס נחושת; בכל מקום שתכה בו - יצלצל כולו".

היינו עדים לכך במלחמת לבנון הראשונה, כאשר הדרוזים בארץ התארגנו לעזרת הדרוזים בלבנון שהיו נתונים להתקפות של הנוצרים (בעיקר עזרה בתחומי הבריאות, הרווחה והכלכלה, וגם סיוע צבאי של כמה חיילים דרוזים בודדים).

חמישית, כנראה הולך ופוחת הדור שמכיר איך הסתבכנו עד צוואר בלבנון בעקבות קריאות העזרה של הנוצרים; איך בתחילת דרך ההסתבכות זעקנו "לא ניתן לקליעה ליפול" (ישוב נוצרי גדול ליד מרג'עיון בדרום לבנון), והגענו עד הצורך "לא לתת ליפול" למוצב נוצרי בפסגת הר הלבנון.

כללו של דבר: מה שקובע הוא האינטרס הישראלי, ולא הסולידריות העדתית הדרוזית. הדרוזים יודעים גם יודעים שרצוי להם מאוד שלא להגיע למצב של עימות בין נאמנותם לעדה לבין נאמנותם למדינה בה הם מצויים.