לְפָנֵינוּ פֶּרֶק בְּהִלְכוֹת וּבְהִתְנַהֲגוּת
הִלְכוֹת נְתִינַת כָּבוֹד לַמֵת וְנֶאֱמָנוּת
מְסִירוּת אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה בְּמוֹתָהּ
בָּא מִבְּאֶר-שֶׁבַע לִסְפֹּד לָהּ וְלִבְכֹּתָהּ
אַף כִּי שָׂרְרָהּ עָלָיו עַד לֶכְתָּהּ
הִנֶה זֶה פֶּרֶק מָהוּתִי בְּחַיֵּי רֵעוּת
אַבְרָהָם יָסַד בְּכַךְ תַשְׁתִּית לָהֲגוּת
בְּנָתְנוֹ כָּבוֹד אַחֲרוֹן לְמֵתוֹ בִּקְבּוּרָה
קָנָה שָׂדֶה וּמְעָרָה בָּהּ שַׁכְבָּה שָׂרָה
לַמְרוֹת שֶׁקִבֵּל הָאָרֶץ כִּתְשׁוּרָה
לְפָנֵינוּ סִפּוּר חַיִּים שֶל אִישׁ וְאִשָּׁה
עֲתִירֵי הוֹד וְהָדָר לְלא קוֹל וְאִוְשָׁה
שֶׁבִזְכוּתָם וּבִזְכוּת צֶאֱצָאֵיהֶם גָּם
קָּמו בְּנֵי יַעֲקֹב וְהָיּו בֵּין הָעַמִּים עָם
סִפּוּר הָעָם רַק הִתְחִיל וְלֹא תָּם


שרה היא יסכה - נסיכה

שרה אמנו ראשונה בין אִמְהוֹתָיו של עם ישראל היא יִסְכָּה אחות מִלְכָּה יפת תואר ויפת מראה. (פרשת לך לך י"ב י"ב, ט"ו) ומלכים חשקו בה. יִסְכָּה וּמִלְכָּה הן בנות הרן אחי אברהם ואחי נחור. אשר לשרה רש"י אומר שם זה הוא מִלְּשׁוֹן שְׂרָרָה ואילו שמה השני יִסְכָּה מלשון נְסִיכָה. שורש השם יִסְכָּה הוא סכה כְּשֶׁמַטִּים אותו הוא גם סְכָכָה לסוכך וכך שרה בנאמנותה לאברהם סוככה עליו בעת שנלקחה על-ידי פרעה, באמרה כי היא אחותו של אברהם למען של יהרגו אותו, ולאחר מכן הצילה אותו מפני מלך הפלשתים אבימלך בגרר. הופעת שרה על דפי ההיסטוריה של עם ישראל איננו מקרי. לשרה היה תפקיד מהותי ביותר בהתהוות עם ישראל, בהולידה את יצחק שהוליד את יעקב הוא ישראל שהוליד שנים עשר שבטים-שבטי ישראל. לכן יוחדה לשרה פרשה הנושאת שמה "חיי שרה". שרה גם נהגה בּדֶרֶךְ שְׂרָרָה כלפי אברהם כי בהיותה עקרה נתנה לאברהם לבוא אל אמתה הגר להבאת ילד לעולם שיאומץ על ידה כיון שהגר אַמָתָה וכל אשר יש לאמה שיך לגבירה, לרבות ישמעאל שהגר ילדה מאברהם. ברם משבשר המלאך לאברהם כי שרה תלד בן, ואכן הבשורה נתקימה, חזרה בה שרה מאימוץ ישמעאל והפעם כְּשָׂרָה (מלשון שָׂרוּת) היא נהגה בשררה באמרה לאברהם לגרש את אמתה הגר ואת בנה ישמעאל אל המדבר. אברהם עשה זאת למרות צערו הרב על בנו ישמעאל, אלא שאברהם עשה את אשר אמרה לו שרה. והנה אחרי מות שרה נשא אברהם את קטורה היא הגר וממנה ומילדיה ילדיה שנולדו לה נולדו צאצאים רבים לאברהם. ברם אברהם כיום שאברהם בחזונו ראה שיצחק בנו לא ירוה נחת מבני קטורה ומבני בניה. לכן על ערש דוי עשה מעשה בהפרדת יצחק וצאצאיו העתידים מישמעאל וצאצאי אמו שנולדו: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (כה/ה) (ארץ כנען זה כל אשר לו) היא ארץ כנען ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (כה/ו) (למדבר ממזרח לארץ כנען). מאז קים מאבק של בני המדבר (הבדווים) לבין ישראל אשר אלוהים על-ידי אברהם צוה לתת להם את הארץ ואת צאצאי ישמעאל שלח למדבר.

אברהם יושב בקרב בני חֵת

אברהם בא מבאר שבע אל קריית ארבע בחברון שם נפטרה שרה מיד בסמוך לידיעה שהגיעה לאזנה של שרה על עקדת יצחק שבעקבותיה פרחה נשמת שרה שנאמר: ותמת שרה בקריית ארבע היא חברון בארץ כנען (כג/ב). שם ישב אחד משבעת העממים של עמי כנען החתי. בני חת הכירו והוקירו את אברהם כאישיות יחודית כי פניו הביעו הַדְרַת-קֹדֶשׁ. לכן משפנה אליהם בלשון מכובדת לאמור: גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני (כג/ד). הם ראו בו איש נכבד וישר ושמו הלך לפניו שם ולא עשה דין לעצמו ולקח את אחוזת הקבר לקבור מתו, אלא הוא נותן להם חשיבות כמחזיקים במקום, לכן הם ענו לו ביראת כבוד: אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אתה בתוכנו (כג/ו). טול את מבוקשך כטוב בעיניך. פְּנִיַת אברהם שמעמידה את בני חת כאדוני המקום, איננה עולה בקנה אחד, עם הבטחת אלוהים לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב/ז) משמע שמקום שבו מבקש לקבלו כאחוזת קבר נכלל בהבטחה. על זה מדרש אגדה אומר כי אברהם בדברו אל בני חת נשמע רומז: אם תרצו-הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, כי הרי הארץ כולה הובטחה על-ידי אדון עולם לאברהם. ברם הדברים שפותחים את פרשת "חיי שרה" באים להראות לנו עד כמה כבד אברהם את שרה ועד כמה הוקיר אותה לכן בקש לקבור אותה במקום שנקנה קנין מלא ממחזיקיו כי נפש אברהם הייתה קשורה בנפשה שנאמר: ויבא אברהם לִסְפֹּד לשרה וְלִבְכֹּתָהּ (כג/ב). והכתוב מתאר את חיי שרה במותה כך: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג/א). פרקי חייה עוד בהיותה בת שבע הייתה יפה ובהיותה בגיל עשרים הייתה יפה כבת שבע ובגיל מאה הייתה בלא חטא כבת עשרים. למעשה הייתה התורה צריכה לכתוב: ותמת שרה ולא "אלה ימי חיי שרה", כי הרי חייה סופרו באריכות בפרשות לך לך ו-וירא, אלא רצה הכתוב לומר כי רק גוף הצדיק מת ברם נשמתו נשארת חיה. ועוד במלה וְלִבְכֹּתָהּ האות כּ קטנה תלמוד לומר כי הבכי היה קצר למרות הצער הרב כי מיד קם ומהר שנאמר: ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת.. (כג/ג) הוא מִהֵר לקום ולא השתהה יתר על המידה בַּבֶּכִי עליה, כי חשוב לו היה כבודה - כבוד המת, שלא תשאר מונחת על המטה ללא קבורה, כאשר לא הייתה לאברהם עֲדַיִן אֲחֻזַּת קבורה.

במות שרה נתגלה אברהם כאיש שלום

אברהם שהיה חזק בעל עצמה כלכלית, והשראת אלוהים נכרת על פניו נראה בעיני החתי כאיש שלום המבקש למנוע ריב ומדון בעתיד הַמְקַדֵּם צָרָה בחכמה ובתחבולה כפי שעשה עם פרעה ואחר כך עם אבימלך-מלך גרר. גם כשנקלע על כרחו למחלוקת, פתר זאת בדרכי שלום בהסכמים ובריתות. אלא משמצא כי יריבו איננו נענה לקריאת השלום והמלחמה נכפתה עליו, לחם באויב ונצח אותו שנאמר: וַיֵּחָלֵק עליהם לילה (על המלכים ששבו את לוט) ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק ( לך לך יד' טו'). אברהם היה שליח אלוהים כאשר איש לא הכיר קיומו של אלוהים, לפיכך בחר בו אלוהים מבין אחיו להיות המנהיג הראשון לעם ישראל. אלוהים נתן לאברהם בנוסף לתכונת המנהיגות גם עושר רב שנאמר: ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב (לך לך יג' ב'). במנהיגותו מנע ריב אחים תחילה ראינו זאת עם בן אחיו לוט ואילו כאן הוא העדיף לשלם תמורת מערת המכפלה, למרות שהארץ כולה הובטחה לו ולזרעו ובכך זכה להסכמת בני חת האוחזין בה. למדנו גם חכמת המשא-ומתן כדי להגיע לרצוי בהסכמה. דרכו של אברהם בהשגת שלום נלמדה דורות רבים אחרי אברהם וזה קבל ביטוי על-ידי חכמינו ז"ל במשנה ובתלמוד בשאלת הקנין כאשר: שנים אוחזים בטלית שמצאו אותה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, בסוף נאמר ויחלוקו. לא ממש לחתוך את המציאה גורם המחלוקת, אלא להגיע להסכם: שזה לא ירבה וזה לא יחסר. לבני דוֹדֶנוּ נֹאמַר את הפתגם השגור בפיהם: נִץ אִל בָּטִן אַפְצַ'ל מִן מָלַאתְהָא. והרי תִּרְגּוּם חָפְשִׁי "מחצית הבטן (באֹכל), עדיפה על בטן מלאה (דהיינו אכול והשאיר מחצית הבטן ריקה). יחד עם זה, בעוד בחֹמֶר ניתן להתפשר, ברם ב"אֱמֶת" לא. לדידו של אברהם "השלום" הוא הָאֱמֶת שיש לשאוף להגיע אליה ועל אמת זאת אין מתפשרים, אך צריכים בחכמה ללכת ובנתיב הנכון המוליך אל אמת שזו צריכה להיות המטרה הנכספת.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה נִבְחֲרָה הִיא כְּמִשְׁכָּן עָד
לְאָדָם וְחַוָּה לַאֲבוֹת וְלָאִמָּהוֹת שָׁם יַחַד
כִּי אֱלֹהִים שֶבָּרָא אֶת הָעוֹלָם צִוָּה לָתֶת
לְאַבְרָהָם קִנְיָן עוֹלָם מֵעֶפְרוֹן וּמִבְּנֵי חֵת
וְאָבְרָהָם בְּלִי הַרְבּוֹת מִלִּים
קָנָה אוֹתָהּ בְּכֶסֶף טָבִין וּתְקִילִין
וּכְבַר עַבְרוּ שָׁנִים גָם דּוֹרֵי דּוֹרוֹת רַבִּים
וּכְשֶׁהִשְׂלִימוּ אָז אֶת כֹּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים
שַׁכְחוּ הֶמָּה כִּי בֶּיתָם קֶדְמָה וְאֶרֶץ שׁוּר
וּשְטַר קִנְיָן יִשְׂרָאֵל שָׁמָּה בַּקֹּדֶשׁ שָׁמוּר
עוֹד מִימֵי אִבְרָהִים אִל-חָ'לִיל
אֶצֶל בְּנֵי חֵת שָׁם נִמְצָא הַתַּמְלִיל
לוּ קִיְּמוּ אֶת דִבְרֵי "נְבִיאָם -שְׁלִיחוֹ"
לֹא הָיוּ הַיּוֹם יוֹשְׁבִים בְּעַזָּה וִירִיחו
הֵם הָיוּ נִמְצָאִים שָׁם בְּחָוִילָה עַד שׁוּר
וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּבָבֶל בְּאָרָם וּבְאַשּוּר
זֶה שֶׁנָתַן לָהֶם אִבְרָהִים אִל חָ'לִיל
הוּא לֹא נָתַן לֹא את הַנֶּגֶב וְלֹא הַגָּלִיל
אֶלָּא שֶׁבְּנֵי הָגָר וְאַנְשֵׁי גְּרָר פְּלִשְתִּים וְחֵת
דַּרְכָּם בְּסֵיף הָאִסְלָאם לרק ָקַחַת וְלֹא לָתֵת