על רמת ההתנשאות וביטול הזולת המאפיינת את השמאל הישראלי בפרט ואת השמאל במערב בכלל, נכתב כבר רבות. דומה שניתן לסכם ולומר שהמדד, הלא רשמי אך המקובל, לשמאל "טהור", הוא שיח "פלצני" של זכויות-פרט העומדות במוקד הוויית ראיית העולם שלו. לצד "העצמי המתנשא", נמצא זלזול בזולת והתעלמות כמעט מוחלטת מהעובדה ש"הפרטים" אינם חיים בגפם. הם חלק מקבוצה של פרטים אחרים כמותם, שווי זכויות וחובות להם.
בשיח הציבורי - פוליטי, חברתי, אידאולוגי ואפילו דתי - השמאל בעיני עצמו מבטא תמיד את "האמת הצרופה", "הטוהר המוסרי" ו"הנאורות האנושית", כשכל מי שאיננו מוכר ומזוהה כשמאל, הוא בלשונה של
הילרי קלינטון, שייך "לבזויים" (DEPLORABLES). תפקידם של אלה בדמוקרטיה המתקדמת שמגדיר השמאל - להפנים ולציית.
מאפיין נוסף של תפיסת השמאל את עצמו היא שהוא חף מטעויות; שמאל אינו טועה. במילים אחרות: רמת הענווה האישית והקבוצתית של מחנה זה ירודה עד אפסית. בשיח הפוליטי, שהוא אחד המקיפים והלוהטים ביותר כיום במערב, אמירה שמאלנית מתאפיינת בנוסח: "רק... העיקרון, הפתרון, התובנה או כל מרכיב קוגניטיבי אחר שסביבו נכרך השיח, שאנו מציגים, הוא בר-התייחסות. בוויכוח הפנימי שלנו, ניסוח טיפוסי מסוג זה יהיה: 'רק חזון של שתי מדינות עצמאיות - ישראל ופלשתין - החיות זו לצד זו וביניהן גבול פתוח המאפשר חופש תנועה...'
1. המשמעות של ניסוח זה היא: "הסכיתו ושמעו דברי אלוהים חיים, הפנימו, סורו הצידה ואל תפריעו לנאורים להציל את העולם". כזו הייתה ההתנהלות גם בקידום הסכמי אוסלו ולא השתנתה עד עצם ימים אלו.
אינני מתחייב שסדר המילים יהיה תמיד זהה לאמור לעיל, אולם התוכן, הנימה וההתייחסות, יהיו מושתתים תמיד על אותה שבלונה מחשבתית, יכילו אותן אוטופיות כושלות ויבטיחו אותן אידיליות שאינן בנמצא. העובדה שדברים אינם בנמצא ברגע נתון, אינה מחייבת שלעולם גם לא יתקיימו, אבל 120 שנות מאבק לאומי ישראלי-ערבי בכל הערוצים האפשריים, מגדילים מאוד את הסיכוי שזו ההוויה הריאלית ולא האוטופיה. שיקול מוטה-מציאות נדיר ב"אני" המתנשא של השמאל. ריאליזם לדידו הוא לקות ממאירה ואחת הסכנות הגדולות הנשקפות לאוטופיזם שאותו אין צורך להוכיח. ריאליזם, מאידך-גיסא, נגזר מהאמפיריקה של העבר ומפריע למניפולציות אינטלקטואליות להתפרע ואין דומה לשמאל שהוכיח כבר עובדות אלה.
התרבות הערבית-מוסלמית, היא מיסיונרית ואגרסיבית ואיננה מקבלת קיום שלה בצוותא לצד תרבויות אחרות, לאורך זמן. הניגוד החריף ביותר מתקיים בינה לבין היהדות והנצרות, בגלל קרבת המוצא של כולן - סיפורי התנ"ך. לכן, לא ממש מפתיע שרבים סבורים כי אנו נתונים כבר בעיצומה של התנגשות ציביליזציות שצפה הנטינגטון. האיסלאם משלים עם זולתו כאשר הזולת חזק יותר. עם זאת הוא חותר לשינוי מאזן הכוחות בדרכים שונות ובכללן שימוש בכוח ושכנוע אמוני. לכן, גישה שאינה מציבה את האיסלאם במקומו, תוחמת את יכולתו לשנות מציאות ומרסנת את נטייתו לכפות שליטה על הזולת (פשרנות, ויתורים, כניעה ללחצים או רחמים עצמיים) - נתפסת כחולשה וסימני חולשה הם עידוד להגברת הלחץ והאגרסיה.
בתנאים אלה, מי שמדבר על שתי מדינות עם גבולות פתוחים, מדבר למעשה על מדינה אחת בשליטה מוסלמית. שאלת העיתוי איננה חשובה כמו שאלת המטרה או התכלית. לא רק שאין הוא מסדיר מערכת יחסים חדשה עם האיסלאם, באופן פרדוקסלי הוא דוחק בו להחריף ולהעצים את מהלכיו להכנעת היריב. ככזה הוא משרתם של המוסלמים, גם אם עד אשר יכריעו אותו סופית, יעטפוהו בדברי שבח וקילוסין. מכאן החשיבות העצומה של הכרה ערבית במדינת-לאום יהודית במזרח התיכון והשלמה עימה, וזו גם הסיבה להתנגדות ערבית נחרצת לקבל זאת. בהשראת רוח הפוסט-מודרנה, המערב ברובו עדיין איננו מבין לוגיקה זו. לעיתים דומה שהוא מתחמק בהתמדה ובמכוון מהכרה כזו, מחשש שתשבש לו את חיי הרגע האוטופיים.
הערבים יהיו תמיד רוב במזרח התיכון ואם איננו רוצים לאפשר להם להציף אותנו דמוגרפית, רעיונות של גבולות פתוחים לרווחה, גם במצב של שלום לכאורה, כלל אינם באים בחשבון. אין מקום לדבר על קיום בצוותא, אלא על קיום זה לצד זה, מתוך השלמה של הערבים עם חוסר יכולתם להשמיד את ישראל. השלמה כזו היא תהליך ממושך ורצוף מבחנים. לא במקרה גרסו האבות המייסדים שבכל עימות או מבחן-רצונות בין ישראל לערבים, חייבת ישראל לנצח או לגבור בכדי להתקיים, בעוד הערבים, גם אם יפסידו 100 פעמים, אינם נתונים בסכנת כיליון. מכאן שמסוכן והרפתקני לייצר הוויית פיתוי חסרת יסוד. לאסון לאומי די שהווייה זו תחולל פעם אחת יותר מדי, פיתוי שגוי מהסוג שראינו, למשל, ביום הכיפורים 1973. הנייר סובל הכול. בכתובים קל מאוד לסגור ולפתוח מה שרוצים, להזיז מכאן לשם ערבים ויהודים, למנוע הסתננות או לגרש מסתננים ולהאכיל כל מספר פיות בלתי-מוגבל בתחום הארץ הננסית שלנו. פורטרטים מדומיינים של מצבים חסרי סיכוי, בנוסח שמציעה לנו, למשל, מוריה שלומות (הערה 1), אינם אלא חלומות באספמיא שעשויים לעלות לנו באסון נוסף, אם לא בחורבן.
מדוע, אפוא, פועל השמאל כאחוז אמוק לקדם אידאות-הסדר הזויות עם הערבים? אידאות אלה הן הבידול היחיד שהוא מצליח לייצר בינו לבין הזרם היהודי הלאומי העיקרי בישראל (הציונות). אף שאין בהן שום ייחוד אמיתי, יש בהם מִקסם שווא של המלה "שלום". כללי המשחק הפוליטיים מחייבים בידול ואבחנה בין מחנות פוליטיים המתמודדים על אמון הציבור בכדי שיעמידם בהנהגת המדינה. אפשר שהשאיפה היא שמקסם השווא יעשה עבורם את העבודה.
2 האידאה המרכזית לובשת ופושטת צורה כפונקציה של הכישלונות הפוליטיים מהעבר, במטרה להוליך את הציבור שולל כאילו מדובר בכל סבב בעניין חדש. פעם מדובר בפתרון דרמטי באבחה אחת, בנוסח: "ניסוג לגבולות ת"א (או כל מקום הזוי אחר) והכל יבוא על מקומו בשלום". ופעם אחרת מופיע הפתרון כביכול כסדרת צעדים חד-צדדיים: "ניסוג בשלבים נסיגות חלקיות, נבחן את המציאות ואז נתקדם בהדרגה עד שנגיע לגשר - ונעבור". כאשר מתברר שמדובר רק בהזיה, מתכנס פורום החשיבה הפליטו-אידאי ומנסח פרדיגמה חדשה, הזויה לא פחות מהקודמות וחוזר חלילה. כיום הפרדיגמה התורנית היא: "נפתח את הצד השני, נניח לו להתחזק ולשלוט בגורלו, בדרך נלמד אותו מה עוצמותינו וחולשותינו, נצמצם נוכחות ושליטה, נאבד השפעה ומודיעין, נאפשר חופש כניסה ויציאה לתושבים וזרים" ועוד. עם כל-כך הרבה רצון טוב, אין ספק שהתוצאה חייבת להיות חיובית; כי הרי השמאל איננו טועה...
במחסן הפרדיגמות האוטופיות קיימת אחת נוספת, סמויה, שממלאת תפקיד מפתח בחלום הבלהות שמנסה השמאל לתפור לנו כבר 50 שנה ויותר. מדובר בהנחה שהואיל וכל בני האדם נולדו שווים, הם כנראה גם גדלו באותה תרבות, חושבים באותה דרך ומחפשים בהכרח את אותה התוצאה. המזרח התיכון כולו, לא רק הפלשתינים, מוכיח שזו אגדה בסדרת "אלף לילה ולילה". אולם, מרגע שנזרקה פרדיגמה חדשה כביכול לחלל האוויר ועד שהיא טופחת בחוזקה על פניהם של הוגיה ומאמיניה - הם אינם נמצאים במצב של קשב והאזנה לשכל הישר. במצב זה כשהם בהאזנה, היא סלקטיבית ולצרכי פולמוס עקר גרידא.
תכונות אלה של השמאל מקשות מאוד על השיח המקומי שלנו. קשה להידבר עם חירשות קוגניטיבית. הקושי גובר שבעתיים כאשר החרשים שגם מאמינים שהם העם הנבחר, חורקים שיניים ורושפים להבות, על שדווקא "הבזויים" מחזיקים בשלטון, ומזה עשרות שנים מנצחים בבחירות באמצעות "הדמוקרטיה הבוגדנית", שאינה מאירה פנים לבניה הנאמנים והנאורים. כשאין מנתחים את המציאות בהגיון, החלופה היחידה הנותרת היא טיפול נפשי קבוצתי. קהילות באמוק מסוגלות ליצור הרס רב בזמן קצר, אך אינן בנויות לחולל שינויים קונסטרוקטיביים.
