יעקב טרנר - אבי צמיחת "מטרופולין ב"ש" <br>

יעקב טרנר (נולד בשנת 1935 בכפר-יונה) התגייס לצה"ל בשנת 1953 ובין השנים 1957 - 1963 פיקד על טייסת 109 ("העמק") ואז עבר להטיס את המטוס החדיש - מיראז'. טרנר המשיך לטפס בסולם הדרגות והתפקידים והיה למפקד "בית הספר לטיסה" (אז בתל-נוף). במלחמת ששת הימים הוליך מבני תקיפה לעבר שדות התעופה במצריים.

בעת שהשתתף בתקיפה על טור שריון בירדן נפגע מטוסו אך טרנר, בקור רוח הצליח להנחיתו בשלום. במלחמת יום-כיפור היה טייס פנטום ובו בזמן סיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון. בהמשך עשה גם תואר שני במנהל עסקים. בשנת 1977 הוענקה לו דרגת תת-אלוף ועד שנת 1981 פיקד על בסיס חצרים.

טרנר השתחרר לאחר 32 שנות שירות ולאחר שביצע למעלה מ-300 גיחות מבצעיות. במקביל תכנן החל משנת 1977 להקים את מוזאון חיל-האוויר ליד חצרים, שפתח שעריו בשנת 1991. טרנר ניהל את הקמתו והיה תמיד הרוח החיה בו. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן כראש אגף כוח אדם במשטרה וכמפקד מחוז המרכז. בשנת 1990 קיבל דרגת ניצב והיה למפכ"ל העשירי.

הישגיו הבולטים כמפכ"ל: הקמת משטרת התנועה הארצית; הקמת היחידה האווירית של משטרת ישראל; הפעלת מדיניות "הדלת הפתוחה" - קשר ישיר בין האזרח למשטרה וגולת הכותרת: הקמת המחוז הדרומי בתחומי העיר באר-שבע. בשנת 1993 סיים את תפקידו במשטרה אך נותר מאז 2002 נשיא הסניף הישראלי של ארגון השוטרים הבינלאומי וקשור בנימי נפשו למשטרת ישראל.

בשנת 1998 נבחר טרנר לראשות העיר לאחר שסירב לפניות דומות מצד עיריית תל אביב ורמת גן. בשנת 2003 (על אף שבעיר הופצו מודעות על מותו) נבחר לכהונה שנייה עם קרוב ל 49% של הקולות עת עמד בראש רשימת "באר-שבע 1". הרשימה נתמכה על-ידי "מפלגת העבודה" אולם לאחר הקמת קדימה העביר טרנר את תמיכתו למפלגה זו ויצא בחריפות נגד מסקנות ועדת וינוגראד שמצאה את אולמרט אשם בכשלים רבים.

הוא יזם פרויקטים גדולים בעיר (עליהם נדבר בהמשך): הקמת אולם תרבות (משכן לאמנויות); בניית אצטדיון כדורגל; איסוף תקציבים לפרויקט נחל באר שבע; הקמת פארק הייטק ועוד. בתום עשר שנות כהונה, כשהוא בן 73, גבר עליו סגנו ובן טיפוחו רוביק דנילוביץ שהשיג יותר מ60% מקולות תושבי העיר.

תקופה מסוימת התחדדו מאוד היחסים ביניהם וטרנר חש שבגדו בו. בהמשך הוא ראה זאת באופן מאוזן יותר וסבר כי דנילוביץ הוא המתאים להמשך וסיום בניית הפרויקטים. בין השנים 1985 - 2010 זכה בפרסי הצטיינות מטעם חיל-האוויר. בשנת 2009 קיבל את "אות יקיר הנגב" על תרומתו לפיתוח העיר והנגב ובשנת 2013 קיבל את אות "המרכז לשלטון המקומי" והיה ליקיר הרשויות המקומיות. כאן המום להדגיש כי אצטדיון העיר החדש קרוי על שמו.

פרופ' יהודה גרדוס קבע במחקרו כי "מטרופולין היא צורת יישוב בעלת תכונות ואפיונים מוגדרים היטב: היא מתאפיינת במבנה פיזי מובהק של עיר מרכזית עם ערי-לווין בגדלים שונים בסביבה". כך לדעתו מתגבשת בהדרגה רציפות של שטח בנוי המתעלם מגבולות מוניציפליים. מטרופולין מתאפיינת במערך שימושי קרקע מערכתיים. כלומר, התמחות תפקודית גבוהה במסגרת המטרופולין כולה ולא בכל עיר בנפרד.

ראוי לזכור כי בדרך כלל ישנה הפרדה בין בחירת מקום מגורים ומקום תעסוקה ומכך נובע כי עובד יכול לשנות את מקום מגוריו ולהפך. תהליכים אלה נקראים "יוממות" - סבך של תנועה מגורים ועבודה בתחום המטרופולין בלא להיצמד לגבולות מוניציפליים או אזרחות עירונית כלשהו. כך נוצר מערך מרחבי תפקודי המשתרע על פני שטח נרחב סביב העיר המרכזית, הליבה של המטרופולין.

הבעיות של ערי הלווין והרשויות המקומיות המקיפות את העיר הן דומות ומשותפות והמענה להן צריך להינתן במסגרת מרחב מטרופוליני רחב יותר. מצבן של ערי המטרופולין בארץ היווה דוגמה לציר ההתפתחות העתידי בנגב: תל אביב נמצאה בשלב הבוגר של הצמיחה המטרופולינית, חיפה נמצאת בשלב הצעיר של אותו המסלול ולגבי באר-שבע ניתן לומר כי היא נמצאת בשלבים המוקדמים של התפתחות מטרופולינית.

נראה שזה השלב בו נוצרים יישובי-הלווין ומתחילה התמחות בשימושי קרקע במרחב המטרופוליני. אמת, עדיין לא התפתחה רציפות אורבנית בנגב אם כי, עם הרחבת יישובי הבדואים בשנים האחרונות ועם אישור הקמת יישובים בדואיים חדשים, הולכת ונוצרת אותה רציפות.

התפישה התכנונית של "תמ"א 31" ובתוכנית "ישראל 2020" לגבי באר-שבע, מדגישה את הצורך בהפיכת באר-שבע למטרופולין הרביעית של ישראל שתשמש בעתיד משקל נגד לריכוזי האוכלוסין הגדולים במרכז. לפי כך באר-שבע הופכת בשנים האחרונות לעיר הנותנת שירותים ("צאוורון לבן") לערי הסביבה (בטווח שעה נסיעה) ולתושביהן בעלי "הצאוורון הכחול". ריחוקה היחסי של העיר מהמרכז יצר מערכת עירונית דרומית, אותה החל לעצב טרנר, המתפקדת בצורה עצמאית.

בעת תקופתו השנייה כראש עיר השקיע טרנר מאמצים בפרויקטים המקנים לבאר-שבע את מעמדה כמטרופולין הרביעי בהתהוות. טרנר זיהה את המחסור בבית תרבות (אולם תאטרון עירוני) המאפשר לפרנסי העיר להביא ולהציג בפני הקהל המקומי כל הפקה אמנותית שנעשתה במרכז ולחסוך למשפחות את "הריצה למרכז".

יתר על כן, טרנר קשר את הקמת "המשכן לאמנויות" המודרני עם ההתפתחות המהירה שחלה באותה עת בתאטרון העירוני שהפך לאחד מהתאטרונים שבשורה הראשונה ולאפשר לו "תאטרון בית" כפי המקובל בערים הגדולות בעולם. טרנר ידע שהעיר מורכבת ממגזרי גלויות שונות והבולטים ביניהם הם יוצאי בריה"מ, אתיופים, והקהילות הוותיקות כמו הרומנים, יוצאי צפון אפריקה ובני הארץ. עבורם ניתן להביא לדעת טרנר הפקות בינלאומיות בשפת אמם ובכך לקשור אותם לחיי התרבות בעיר.

הפרויקט השני קשור במתחם נחל באר-שבע שאמור היה לא רק לשמש כריאה ירוקה אלא, בעיר המדברית חסרת המים והצבע הירוק - לשמש כאבן שואבת בעיקר בסופי שבוע ובחגים עבור כל האוכלוסייה המטרופולינית. האלמנטים המלווים כמו אגם מלאכותי מהגדולים בארץ, אמפיתאטרון ופארק ענק לבילוי משפחתי - אמורים היו להשיג מטרה זו.

הפרק תוכנן מראש לשמש גם את ערי הבת של באר-שבע והכוונה בצפון ובמערב לאופקים, שדרות ונתיבות ובמזרח ובדרום - דימונה, ירוחם, מצפה רמון ויישובי הערבה. כך גם לגבי הקמת היסודות לפרק ההייטק בסמיכות לאוניברסיטת בן-גוריון. שנתיים לאחר סיום תפקידו כראש עיר הצהיר טרנר כי אילו היה ממשיך בתפקידו, היה משקיע את מירב מאמצים בפיתוח הפארק המספק מקומות עבודה לסטודנטים והמעלה את תדמיתה של העיר.

הפארק הוכר על-ידי הממשלה כאתר לאומי והוא חלק ממהלך שמתכוון לרכז בעיר יחידות תקשוב צבאיות, מרכזי תוכנה ומרכזי תעסוקה ופיתוח לחברות הגדולות בעולם בתחום זה. מרכז מעין זה, בעולם הגלובלי, הוא יסוד מוסד לעיר המתיימרת להיות מטרופולין. כך גם הייתה גישתו לבניית האצטדיון העירוני החדש.

טרנר זיהה את קבוצת הכדורגל העירונית המצליחה "הפועל באר-שבע" כגורם מאחד בקרב תושבי העיר ומגזרי העדות והשקיע מאמצים רבים בהקמתו. הוא שאף מלכתחילה לאצטדיון גדול (בדומה לאצטדיון בחיפה) אלא אילוצים כספיים ונרפות מסוימת בהובלת העניין וכן עקב טעות בחיזוי משיכת הקהל, גרמו לכך שהוקם מתקן יפהפה אך כבר קטן למידת העניין שהציבור מגלה בספורט זה. בהמשך נמנה עוד כמה פרויקטים שקודמו על ידו ברוח זאת.

טרנר בן השמונים, טען בראיון עם יעקב לוי, כי כבר שהתיישב על כיסא ראש העיר, לפני שבעשרה שנה, שם לו למטרה לבנות שני דברים החסרים בעיר - היכל התרבות ואצטדיון. בעוד שאת היכל האמנויות הצליח להשלים לאחר תלאות רבות ומכשולים רבים בדרך וחנך את המקום לאחר עשר שנים הרי עם האצטדיון היה סיפור אחר לגמרי. הצוות שטיפל בהקמתו נסע לראות אצטדיונים כאן ובחו"ל, ערך משאלים ובדיקות ויצאו למכרזים.

המכרזים שיצאו נפלו, אם משום שלא היו מועמדים רציניים או משום שקבלנים גדולים לא רצו להתמודד עם מתקן מסובך וכך הסתיימה הקדנציה השנייה שלו מבלי שעבר את שלב המכרזים. טרנר משבח את דנילוביץ אשר הצליח בשבע שנים נוספות, לגייס תקציב של 230 מיליון שקל (לאחר שטרנר גייס 160 מיליון שקל) ולהביא את לידי גמר את הפרויקט לאחר 17 שנה.

טרנר היה חלוק עם דנילוביץ וחברי מועצה אחרים וטען שצריך ללכת על האופציה של 32 אלף מקומות ישיבה (סדר גודל המתאים למטרופולין) אולם סגנו והצוות החליטו על 16,000 מושבים והיום מודים שהאצטדיון קטן למדי לאור הביקוש למקומות ומינויים.

טרנר ציין בפני המראיין שהוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו שתכלול את כל תחנות חייו החל מכפר-יונה ושם גם יופיע עניין האצטדיון על שלל היבטיו. בביוגרפיה שלו יסביר טרנר גם את "פרשת שחל-טרנר" בה ביקש השר לביטחון הפנים משה שחל, לקצר את תקופת שירותו כמפכ"ל בטענה שהוא פונה לפוליטיקה. טרנר תמהה עד היום מדוע נטפל שחל דווקא אליו ומשוכנע שהיה זה צעד שנועד להגן על אריה דרעי שנחקר אז.

טרנר הדגיש בפני המראיין שאיש לא הבטיח לו מפכ"לות. כ-4 שנים כיהן כראש אגף כוח אדם ועמד על כך שיעשה תפקיד כמפקד מחוז לפני שיתמודד על המפכ"לות. רק לאחר מכן התמודד על התפקיד הרם וזכה בו. באשר לפרשות השחיתות וההטרדות המיניות שהופיעו תדירות בקרב המשטרה בשנים האחרונות אמר טרנר שהמלחמה נגד תופעות כאלה היא הסברה, חינוך ומתן דוגמה אישית.

בהשוותו עם הטייסים של היום לטייסים של אז הסביר טרנר שבימיו, ככל שירדת יותר נמוך כך פגעת טוב יותר בשריון האויב אך נחשפת יותר לפגיעות. היום הטייסים מתוחכמים ושולטים במערכות המאפשרות לירות מרחוק ולפגוע. את שירותו כראש עיר הגדיר טרנר כעבודה עם אנשים - לא פקודות ולא פיקוח אלא טיפול באנשים ובמצוקותיהם ונדמה לו שהוא הצליח בכך.

כשם שהוא נהנה מפירות עבודתו של קודמו יצחק רגר כך הוא מאמין שדנילוביץ יסיים פרויקטים שהוא החל בביצועם. זו דרכו של עולם. לדעתו באר-שבע התפתחה כעיר ייחודית ובהשוואה לערים אחרות קבע כי האווירה במפגשי הקהל, התרבות, בספורט וברחובות "היא הרבה יותר לבבית, הרבה יותר חמימה, הרבה יותר חברית".

במבט לאחור מצטער טרנר שלא עשה די בתחום הגינון ובניקיון העיר. מטרתו הייתה קודם כל לצמצם את הגרעון השוטף הענק של העירייה - 130 מיליון שקל, עובדה שמנעה ממנו לקבל הלוואות פיתוח מספיקות. לדבריו, הוא הפנה את מירב התקציבים "לחלום זה" ויחד עם כך, עיר מטרופולינית לעתיד, המתקרבת ל 250 אלף תושבים, על הממשלה לסייע בפיתוחה ובהשלמת הפרויקטים ההכרחיים עליהם דיברנו למעלה.סיוע זה בתקופת כהונתו - כמעט ולא הגיע.

אשתו אריאלה ז"ל, שהגיעה לעיר בשנת 1973, לאחר שטרנר החל לפקד על בסיס חצרים, עזבה בשלב מסוים את העיר למרכז הארץ, כדי להיות קרובה לנכדים. טרנר הקדיש מאז ומקדיש כיום את כל זמנו למוזאון חיל-האוויר בהשגת תקציבים, הדרכה ותוספת כלי תצוגה. בכך הוא עוסק כל יום מהבוקר עד הערב. "לרגע לא עזבתי את באר-שבע" חזר והדגיש הטייס הקרבי הוותיק.

הוא ממשיך לפעול במסגרות משטרתיות וצמרת המשטרה והשוטרים כולם זוכרים לו שהצליח להסדיר מול ראש הממשלה דאז שמעון פרס את השוואת שכר השוטרים לשכר חיילי צה"ל. בסופי שבוע הוא עולה לרמת השרון ומבלה בחברת בניו ונכדיו. לדעתו במבט עתידי "באר-שבע משתבחת, נעשית יוקרתית יותר, יש בה גאוות יחידה, עיר שצעירים גאים בה, ועיר שעתידה עוד לפניה".

מסתבר איפה שטרנר נתן גיבוי לתוכניות המתאר הארציות ולתוכניות המקומיות (תמ"א ותמ"ם) לסוגיהן שביקשו להפוך את העיר מבירת מחוז מרוחקת לעיר מטרופולינית. המיזמים שקידם טרנר, נועדו לחזק תפיסה זו ואכן היום, בשלהי 2017, נראה שרעיונות אלה קורמים עור וגידים. על-מנת להשלים את העיר המטרופולינית מוסכם על כולם כי יש להקים שדה תעופה הבינלאומי בנבטים, לסיים את העברת מחנות צה"ל לירוחם ואת אתרי התקשוב לעיר, להניח את מסילת הברזל לאילת ולהקים בית חולים שני (סורוקה ב') במבואותיה הדרומיים של העיר.

בסיום פרויקטים אלו, תהייה באר שבע לעיר הראשה של המטרופולין הרביעי. במקביל תתחזקנה עיירות הלווין שכל את מהן (על-פי מיקומה הגאוגרפי) תתמחה בתחום התעשיות הכבדות, תעשיות היי-טק, תיירות מדברית ותעשיות מרפא. הגשמת רעיון "תעלת הימים", שיציל את אתר ים-המלח הגווע ויאפשר הפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית ישלים את מרכזיותה של העיר במטרופולין הרביעי.