הליכודניק המחופש

את האמת כבר לא ניתן להסתיר, מאחר ש":המלך" נחשף במלוא עירומיו. "מנהיגה" החדש של מפלגת העבודה, אבי גבאי, איננו אלא ליכודניק מחופש, היורק לבאר שממנה הוא אמור, בעצם, לשתות. מוכיחים זאת ממש, כמו אלף עדים, דבריו על הצורך לפנות התנחלויות, כמו גם שיחת הזובור שלו לזוהיר בהלול, ואשרור אמירותיו של בנימין נתניהו על כך שהשמאל שכח להיות יהודי.

אם אלה הן אכן דעותיו הנחרצות של אבי גבאי, אזי אין בעצם הבדל בינו לבין הימין. הוא מוכיח בהן, קובל עם ועדה, שהחליט לוותר על אידיאולוגיה סדורה לטובת פופוליזם זול, המבוסס על ההנחה הברורה שזו הדרך להגיע לבסוף לשלטון. ואם בכל זאת אין די בתכססנות הפוליטית הזו - אזי גבאי גם מצטייר כמי שמבקש להוליך שולל את ציבור-בוחריו.

דרכים נלוזות

אין זאת כי אם אבי גבאי, בעזרת משפטים חסרי משמעות, פשוט מפחד לומר את האמת הכואבת, ובמקום להלחם על דרך צודקת ועל ערכים, שעליהם אמורה, למעשה, "העבודה" להיבנות - הוא מדרדר אותה אל עברי פי פחת, כשמשם בוודאי לא תבוא הישועה. מכל מקום, ברור מאליו שאלטרנטיבה ראויה לשלטון של היום - הוא בוודאי לא יוכל להשיג בדרכים נלוזות.

גבאי אינו אלא משחק לידיו של הימין, שאותו מייצג בנימין נתניהו, ובכך הוא רק מבקיע שער עצמי. אחרי ככלות הכל, לא התנצלויות - ובוודאי לא הלקאה עצמית - יהיו אלה שימשכו, בסופו של דבר, מצביעי ימין למפלגת העבודה. רק עמידה איתנה על עקרונות ועל ערכים היא זו שעשויה להביא קהלים חדשים למפלגה הכמהה כל כך לחזור לשלטון.

כך או אחרת, לית מאן דפליג שמפלגת העבודה זקוקה נואשות למנהיג המסוגל לדבר אליה בשפה חדשה, עצמאית וכנה, שאינה ממוחזרת חלילה וחס, ושנמנעת מלחזור ולשנן, ממש כמו תוכי, את מה שנחשב למצע הליכוד.