השאלה שבכותרת אינה מתייחסת למידע היסטורי ביחס לעם שנקרא פלשתים, לא זה מה שמעניין אותנו. שהרי ככלל, התורה מספרת על אירועים היסטוריים אך ורק בהקשרים רעיוניים, כלומר כדי שאנחנו נלמד מהם הן ב"סור מרע" והן ב"ועשה טוב". יש סיפורים שמהם אנחנו אמורים ללמוד מה לא טוב ולא נכון לעשות ויש סיפורים שמהם אנחנו לומדים מה וכיצד טוב ונכון לעשות. ומכיוון שהתורה מאריכה בדבריה אודותם וגם בספרי הנביאים מדובר בהם די באריכות, ומכיוון שבכל הסיפורים המוטיב החוזר הוא העימות בין ישראל לפלשת, ברור לגמרי שבראיה של התורה מדובר בעימותים רעיוניים נצחיים. לא משהו שהתחיל אצל אברהם ונגמר בימי יצחק.

אמנם מבחינה היסטורית שומעים לאחרונה על פלשתים בימי דוד המלך, אבל המאפיינים הרעיוניים שלהם לא נעלמו עם היעלמם. אולי אפילו להפך, כי נראה שהשקפת העולם שלהם שרירה וקיימת ובעוצמה גדולה יותר מכפי שהייתה בזמן שחיו פה פלשתים. כתוב ש"פלשתים" זה מלשון "מבוי מפולש" סימטה הפתוחה לשני כיוונים. בימינו מקובל השימוש במונח "פלישה" מישהו פלש לשטח שאינו שלו. בגשמיות - קל להבין את זה. ואמנם הפלשתים סתמו את הבארות שחפר אברהם אבינו, פלשו לשטח לא להם ועשו בו כבשלהם. בפרשת השבוע יצחק חופר בארות והפלשתים גוזלים אותן ממנו. בקיצור, כל עוד זה לטובתם - הם לא מכירים בגבולות, הכל שייך להם.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים (בראשית כו): [יט] וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם—בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. [כ] וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר—לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. התורה לא אומרת בפירוש מה עלה בגורל אותה באר, אבל מההמשך נראה שיצחק ויתר על אותה באר: [כא] וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וגם כאן הוא לא התעקש, גזלו ממנו את הבאר אז הוא חופר עוד באר: [כב] וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. נראה כאילו הפלשתים התיאשו מול כוח העמידה של יצחק. לפני כן כתוב: [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים...

לסמן את הגבולות

הוא אשר אמרנו, כל עוד זה לטובתם - הפלשתים אינם מכירים בגבולות. שורש העניין הוא שגם בנפש פנימה אין גבולות. לפחות לא גבולות ברורים בין טוב לרע בין מותר לאסור. כידוע, גם אצלנו, בתוך עם ישראל נטשטשו הגבולות; קוראים לרע טוב ולטוב רע, מגלים שנאה לאחים והמון אהבה לשונאים ועוד גילויים של גבולות מטושטשים. לענ"ד, מחיקת הגבולות אצלנו היא המזינה את מחיקת הגבולות אצל אויבינו. דיברנו בעבר על מה שחז"ל אומרים כי לקראת הגאולה האמיתית והשלמה תשוב לככב ההתנהלות הפלשתית ורואים את זה ברור בהתעוררות הפלשתי(ני)ת. המאפיינים הם אותם מאפיינים, גזל מאורגן של רכוש הזולת והשחתה מאורגנת של מה שלא ניתן לגזול.

כאמור, לענ"ד מחיקת הגבולות אצלנו היא המעניקה כוחות לאויבינו. בעצם, רואים את זה גלוי לגמרי בהפגנות של אויבים, שרובן ככולן נעשות בהכוונה ודירבון של אנשים מתוכנו. אבל זה רק ברובד הגלוי. יש גם רבדים שהם סמויים וממילא ההשפעה שלהם אינה גלויה. כמו למשל התופעה הנפוצה מדי שבה אנשים יודעים בוודאות מוחלטת מה טוב לזולתם, מה נכון עבורו וכיצד עליו לנהוג. נטשטשו אצלם הגבולות ובקלות דעת וראש הם חודרים לפרטיות של זולתם בטענה המופרכת שזה לטובתו. הם יודעים יותר טוב מאחרים מה האחרים צריכים ללמוד, כמה ילדים הם אמורים להוליד, כיצד עליהם לבלות את שעות הפנאי שלהם ועוד דוגמאות למכביר.

מה שמביך בכל הסיפור הזה הוא שהם לגמרי בטוחים בכך שהם עושים אך ורק טוב. רוממות האנושיות בפיהם, ובמעשיהם - זלזול בוטה באחיהם ובכל מי שאינו הולך בנתיב שהם התוו. מאוד מזכיר את יחסו של עשו ליעקב בהקשר של מכירת הבכורה; עשו מגיע הביתה כשהוא עייף ורעב בזמן שיעקב מבשל עדשים. הוא מבקש (פרק כה): ...הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי... יעקב מסכים בתנאי: ...מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. עשו מזהה הזדמנות, עסקה טובה, הבכורה זו עדיפות רוחנית והוא - יש לו את העולם הגשמי: ...וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. [לד] וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה. כשנפסיק לבוז ליעוד הרוחני שלנו, הכל יבוא על מקומו בשלום.