"הוא היה האבא של כולנו"הגדירו אותו
פיקאסו ומאטיס. ואכן, פול סיזאן (1839-1906) הוא האמן החשוב ביותר במאה ה-19, שהצעיד את האמנות מהאימפרסיוניזם אל עבר הציור המודרני. השפעתו הורגשה גם לגבי הקוביזם, הפוביזם וניכרת בקרב כל יתר תנועות האוואנגרד החדשניות מתחילת המאה העשרים ועד היום. למעשה, גם כיום משתמשים האמנים בנושא המאפיין אותו: הטבע דומם של תפוחים ותפוזים, עם כד על השולחן, כנושא לציוריהם. כך קיבלתי הזמנה ליריד אמנות גדול שנערך החודש, ועליה תצלום ציור המחקה את הטבע דומם שלו, רק עשוי בסגנון פונטיאליסטי..זהו, עד היום הוא המורה הגדול של כולם.
לא אשכח את התורים שארכו שלוש שעות בכניסה לרטרוספקטיבה של סיזאן שנערכה לפני כ 20 שנה ב"טייט גאלרי" בלונדון. זה היה מאורע עבור כל אוהבי ענק האמנות והאייקון הזוהר הזה. לקהל הרחב זכורים במיוחד סדרת ציורי "הנשים המתרחצות", והנופים המקסימים שצייר באזור של אקס אן פרובאנס הטובלים בצבעים שהפכו לסמל שלו - התכולים, הטורקיזים והירקרקים. שלא לשכוח את ציורי ה"טבע דומם" שלו, והתפוחים שהפכו למעין אייקון, נושא בו מתנסה כל צייר מאז ועד היום. אולם למעלה מחמישים הדיוקנאות שלו שהושאלו מגדולי המוזאונים בעולם ומאוספים פרטיים, שנחשפים לראשונה יחד במלוא עוצמתם ב-
מוזאון הדיוקנאות הלאומי בלונדון (הניישנאל פורטרט גאלרי); אלו לא נראו כלל בתערוכות בעבר, למעט חלקם שהוצגו בשנות העשרים והשלושים במאה שעברה.
התהילה לא הקדימה להגיע לענק הציור הזה. את דרכו היתווה אביו, שהיה בעל חנות כובעים ובהמשך היה לבנקאי אמיד. בגללו הוכרח סיזאן ללמוד משפטים, אך לאחר שנה וחצי הבין שזה לא זה, ועזב את עירו אקס אן פרובנס ועבר לפאריס. את אורטאנס, לימים אשתו היחידה, שהייתה ממשפחה פשוטה, פגש כשהיה בן 30 והיא בת 19. לכן הסתיר מאביו את יחסיהם ולאחר מכן את נישואיהם. רק בגיל 47, כשאביו נפטר, הפך סיזאן לעצמאי הודות לירושה שירש, חופשי לצייר כאוות נפשו. למעשה רוב שנות חייו עם אשתו חיו שניהם בנפרד. הוא עבר ממקום למקום, בעוד היא נשארה עם הבן פול. את בדידותה וחייה הלא קלים אפשר לראות ב 29 הדיוקנאות שצייר אותה, כשעל פניה נסוך תמיד עצב, ללא חיוך, מלבד באחד. סיזאן חי למען הציור ולא למען דבר אחר. אך גם סיזאן עצמו, חרף המכירים הרבים שלו, שרובם היו אינטלקטואלים במידה פחותה ממנ, היה ונשאר בודד. כל עולמו התרכז בציור, שהיה תמצית חייו.
רק בגיל 56 זכה לתערוכת יחיד ראשונה בגלריה של
אמברואז וולאר בפאריס, שהפך לדילר ולמקדם הקריירה שלו. מתוך 1000 ציורים שיצר סיזאן שכ -200 מהם היו דיוקנאות,- רכש וולאר כ-680, מה שהיה מקור לעושרו. הכרותו של סיזאן עם כל גדולי האמנים של התקופה, פיסארו, מונה, מאנה ועוד, ההערכה הגדולה שזכה לה עוד בימי חייו, העניקו לו בהמשך את התהילה, שציירים רבים זוכים בה רק לאחר מותם. בתערוכה בגלריה של וולאר הוצגו 150 עבודות שלו, ביניהן לפחות 15 דיוקנאות מתוכן שנרכשו ע"י ידידו -
קלוד מונה. למעשה, סיזאן לא הוזמן מעולם לצייר דיוקנאות בתשלום, כפי היה נהוג תמיד. הוא צייר אנשים מסביבתו הקרובים לו, כמו אשתו אורטאנס, בנו פול, חבריו אנשי הרוח והאמנים (כמו ידידו הראשון מנעוריו והקרוב ביותר -אמיל זולא), ובשנותיו האחרונות כשהתגורר שוב באקס, עבר לצייר "מילייה" אחר - אנשי כפר ועמל, כאלה שישיבתם מולו הייתה לא מתיפיפת אלא נינוחה וטבעית, כמו האיכרים משחקי הקלפים; כמו את הגנן שלו שדיוקנו הוא האחרון בסידרה שצייר סיזאן טרם מותו ב-1906. או את סוכנת הבית שלו.
גדולתו של סיזאן נעוצה בשינוי שהביא לעולם הציור בכך שהצליח ליצור את הקומפוזיציות הנפלאות שלו לא הודות לקווי מיתאר מודגשים, אלא בעצם השימוש בצבעים לצורך יצירת הקומפוזיציה. המיחברים שלו כה עשירים בצבעים, גם כאלה הנראים אפלים וכהים. כשמתבוננים בפרטי משיחות המכחול שלו או הנחות האיזמל, מבחינים שהרקע בציוריו אינו צבע אחיד. הוא עשוי ממירקם של צבעים שונים ומגוונים,
ולמעשה בכך הוא מהווה את הפתיח לתקופת המודרניזם. חלקים ברקע לדיוקנאות, בין אם הם טפט קיר שברקע, קטע וילון או עיטורים שונים שצייר על הבד, הם המקור להתמקדותו בהמשך של מאטיס לעיטורי הפרחים והשימוש באלמנטים עיטוריים ברקע, שמושכים את תשומת הלב יותר מהמודל המצויר בתמונה.
הטלטולים שעבר ממקום למקום, בין פרובאנס ופאריס, ובסטודיות שכורות שונות, הכרותו עם חשובי האמנים שחיו אז בפאריס, וההכרה שזכה לה בהמשך והעניקה לו הצלחה כלכלית, מעבר לירושה שקיבל לאחר מות אביו - רק האיצו את ההכרה באמן, שהקריאה בספר המלווה את התערוכה ב NPG ממחישה בהתרגשות שהיא גורמת לקורא: מהי מהות האמן שזכה בצדק לתואר
ה"אבא של כל האמנים". הספר-הקטלוג מכנס בתוכו לא רק את צילומי כל הדיוקנאות שבתערוכה שכל אחד מהם מלווה במאמרים מרתקים הקושרים כל ציור לרקע של מה שהתרחש בחייו אותה עת - אלא גם בצילומי העבודות המפורסמות שאינן כלולות בתערוכה, משום שאינן נכנסות לרובליקת הדיוקנאות - ואלו הן הנופים המדהימים שצייר בחוץ, בצבעים התכלכלים-טורקיזים שלו, ובפרט סדרת ההר מון סן וויקטואר, צילומי שחור-לבן של דיוקנאות סיזאן ושל האישים שהיו גם ידידיו וכן המודלים שישבו לפניו. הספר הוא חוויה שאין רבות כמותה.
הוא כה אהב לצייר מודלים להנאתו, עד שהיה מצייר לא אחד ולא שניים מכל אחד, אלא כמה וכמה. כולל 26 של עצמו, כמו 29 מהם את אשתו, למרות שלא גר עמה חלק גדול מהזמן, את בנו פול, 10 את דודו- דומיניק אובר, ובערוב ימיו את המשרתת שלו ולבסוף את הגנן ועוזרו האישי. ב-15 לאוקטובר 1906 החל לצייר את ציורו האחרון בסידרה של הגנן ועוזרו האישי, כאשר באמצע - התעלף והובא לביתו במריצת-כביסה. למחרת, חלוש כשהיה, חזר לכן הציור לסיים את ציורו האחרון. ב 23.10 נפטר בביתו.
ד"ר ניקולאס קולינאן, מנהל המוזאון, אמר בפתיחה, ש"ציורי הדיוקנאות של סיזאן מגלים את הצד האישי ביותר, והכי הומני של אמנותו. בניגוד לאימפרסיוניסטים, הוא השתוקק וחתר לראות מדרך הופעתם ועד המשתמע מהמיבנה של הדברים, את קו האור הזוהר של הצבע. ובתערוכת הדיוקנאות זה בולט יותר מכל. לכן, זוהי "תערוכה של פעם בחיים". "למעשה, יותר מאשר להביע את אופיים של המצוירים - הדיוקנאות שצייר מהווים את המפתח לתהליך התפתחות ציורו ולהבנת מהי משמעות ציור הפורטרט." אמר האוצר של התערוכה, והאוצר הראשי לשעבר של "
מומא" וכיום לשם כבוד, ג'והן אלדרפילד, שאצר תערוכות של כל גדולי האמנים במאה ה-20.
התערוכה תוצג בניישנל פורטרט גאלרי עד ה-11 לפברואר 2018. כך שכל המוני הישראלים הנוהרים לבירה האנגלית בחגים הקרובים, יוכלו להינות מחויה חד-פעמית זו.
