בית הנבחרים אישר בשבוע שעבר את רפורמת המס הענקית של הנשיא
דונלד טראמפ, וכעת עובר הקרב לסנאט. השאלה הגדולה היא כיצד ימומנו הקיצוצים הללו, לכל הפחות בשנים הקרובות, ודומה שהתשובה היא הגדלת הגרעון התקציבי והחוב הלאומי – ונגד אפשרות זאת יוצא בחריפות ליאון פאנטה במאמר ב-USA Today.
פאנטה היה שר ההגנה וראש ה-CIA בממשל אובמה, וגם יו"ר ועדת התקציבים בבית הנבחרים, מנהל משרד התקציבים וראש הסגל בבית הלבן בממשל קלינטון. לדבריו, הרפורמה במס מוכיחה שהליך אישור התקציב בקונגרס פגום בצורה קשה, ושאין אפילו העמדת פנים של ניסיון להשתלט בצורה כלשהי על הגרעון והחוב.
פאנטה מזכיר, כי בשנת 1974 אושר חוק שמטרתו הייתה לכפות משמעת פיסקלית. הוא קרא לקונגרס להעביר מדי 1 באפריל החלטה שתכלול את תקרת ההוצאות, אסר על חריגות וקבע תוכנית חומש להפחתת הגרעון ולהתקדמות לעבר תקציב מאוזן. אלא שהפעם האחרונה בה אושר תקציב מאוזן הייתה ב-1995, בעוד התקציב הקרוב מגדיל את החוב ב-1.5 טריליון דולר בעשור הבא.
תהליך אישור התקציב לא רק קרס, אלא שהקונגרס מתעלם מכל משמעת פיסקלית – מאשים פאנטה. הגרעון התקציבי צפוי להגיע לטריליון דולר בשנת 2022, והחוב הלאומי יוכפל בעשור הקרוב ויתקרב ל-100% מהתוצר. התוצאה תהיה שיעורי ריבית עולים, האטה בצמיחה, אובדן מקורות כספיים יקרי ערך והסתברות גבוהה למשבר פיסקלי רציני.
"בדמוקרטיה שלנו אנו מושלים או דרך מנהיגות או דרך משבר", אומר פאנטה, ואומר שמנהיגות חזקה יכולה להבטיח שהתהליך התקציבי יפעל כהלכה; הוא ראה זאת בממשל קלינטון בפעילות משותפת של שתי המפלגות. כאשר הגרעון מגיע שוב ושוב לשיאים חדשים, שתי המפלגות חייבות לבחון כעת כל היבט של התקציב. אין פתרונות קסם או גימיקים, אלא רק החלטות קשות בתחומי ההוצאות והמיסים. בממשלי ריגן, בוש האב וקלינטון הגיעו הרפובליקנים והדמוקרטים להסכמות שהניבו חיסכון בסעיפים מרכזיים, העלו מיסים וכפו משמעת תקציבית.
בשנות ה-80 העביר רונלד רייגן רפורמת מס משמעותית והגרעון החל לגדול. הוא ניהל מו"מ עם שתי המפלגות והגיע להסכם על קיצוץ בהוצאות והעלאת מיסים.
ג'ורג' בוש האב הבין שהגרעון הגדל פוגע בכלכלה, חזר בו מהבטחתו המפורסמת והעלה את המיסים ב-250 מיליארד דולר כחלק מקיצוץ בהיקף כפול בגרעון.
ביל קלינטון התגבר על התנגדות בתוך מפלגתו וקיצץ ב-250 מיליארד דולר את תקציבו הראשון. כולם קיבלו החלטות קשות ולא פופולריות, אך נכונות.
נכונותו של הקונגרס לכפות משמעת עצמית הייתה חשובה במיוחד, מציין פאנטה. אף הוצאה לא יכלה בכלל לעלות להצבעה בבית הנבחרים או בסנאט בלא מקור תקציבי, וכך גם לגבי הצעות לקיצוץ במיסים. התקציבים קבעו לרוב יעדי הוצאה לחמש שנים, מה שנתן מידה מסוימת של ודאות למתכננים במשרדי ההגנה וביתר מחלקות הממשל הפדרלי לגבי כיצד ייראו התקציבים שלהם.
תקציבים אינם רק מספרים אלא גם סדרי עדיפות. תקציבים אפקטיביים משיגים חיסכון וגם קובעים היכן יש להשקיע: קלינטון לא רק קיצץ, אלא גם השקיע בחינוך, במחקר, בביטוח בריאות ובהכשרה מקצועית. מובן שעשיית הדבר הנכון כרוכה במחיר פוליטי, אבל הוא אפילו לא מתקרב למחיר שארה"ב תשלם אם לא תלמד את הלקח ולפיו משמעת תקציבית חיונית לכלכלה חזקה – מסיים פאנטה.
