הבימאית הצעירה והמוכשרת
שיר גולדברג מעניקה אלמנט קלאסי להצגת "בדמי ימיה" בתיאטרון החאן הירושלמי. כנהוג בתיאטרון קלאסי, כל צוות השחקנים מצוי כל העת על הבמה, מסביב. בעוד שהחידוש של שיר הוא להציבם דווקא במרכז הבמה, ישובים תחילה על כסאות במורד, ובהמשך כשהעלילה מתפתחת - הדמויות נעות סביב החלק המדורג, ועצם התנועה שעיצב
עומר שמר, מעניקים את הקצב והענין לשירה הפיוטית של שפתו הנהדרת של עגנון.
ש"י עגנון יוצק בסיפור "בדמי ימיה" ובעצב הנסוך על חיי הגיבורים, הרבה מהמסורת והמנהגים שהיו פעם ואינם עוד כמעט, מלבד בקרב הדתיים. גיבורת המחזה שעיבדה שחר פנקס, שיוצרת תמיד יחד עם הבימאית גולדברג, ויחד זכו להצלחות רבות - הגיבורה היא נערה יפה ועדינה בשם תרצה, יתומה מאמה מאז הייתה בת עשר, שלמעשה בגלל החסר של האם והדבקות בדמותה שאיננה, היא משתדלת כמו להשלים את מה שהאם החמיצה. היא מתוודעת לעקביה, אהוב לבה של האם טרם נישואיה למינץ, אביה של תרצה, שבשל טעות הגורל לא הוגשמה תוכניתם להינשא. עקביה נדמה לה כהגשמת חלום האם דרכה-היא. לכן היא מתקרבת אליו, ומביאה לנישואיהם.
אך מה שנדמה היה לה כהגשמת חלום האם, הרי המציאות המוטחת בפניה היא שאין נישואים מאושרים. כשם שאמה לא זכתה למימוש האהבה הגדולה, כך גם היא לא זכתה בה. עקביה, המורה החביב (
יואב היימן הנפלא) לא יכול להגשים את דימיונותיה של הנערה הצעירה ממנו בשנים רבות עם הפער שביניהם. כל אזהרות חברתה של אמה המנוחה מינטשי (
עירית פשטן בהעמדת דמות מוקפדת ומושלמת) לא מועילות. כך גם אזהרותיה ועצותיה של קילא, סוכנת הבית בבית מינץ (
אודליה מורה-מטלון חמת הרגש) נופלות על אזנים ערלות.
אור לומברוזו כתרצה, מלאת חיות, התלהבות ורגש, מה שכה מאפיין נערות צעירות שעדיין לא טעמו את החיים. היא כובשת את לב קהל הצופים בחיוניותה, בכשרונה ובקסם האישי שלה.
דודו בן זאב כמינץ, אביה, גם הוא אינו יכול להניאה מהחלטתה. ואפילו
יובל אורון הצעיר המתאים לגילה, כ-לנדא, הסטודנט המאוהב בתרצה - אינו מועמד מתאים לטעמה לזיווג. מה שקורה לעיתים בשידוכים שעדיין פופולריים עד היום.
במת תיאטרון החאן עוצבה להפליא בידי רוני וילוז'ני, כמו גם התלבושות. גם אם הקהל לא מורגל בהצבת הכסאות כמרכז הבמה, הרי אין הם בבחינת חידוש ממש, כי הרעיון הוא קלאסי, רק העיצוב הזה הוא חדשני. וכך, כל הדמויות משחקות כל העת, ואין רגע דל בסיפור הכה פיוטי ובשפתו האחת והיחידה של עגנון, שראוי להפנימה ולנצור אותה כיהלום יקר במחשב של ראשנו.
חוויה ייחודית, שרק החאן הירושלמי מקדיש למחזות מסוג ירושלמי ועגנוני כאלו. על התאורה המשובחת של רוני כהן, והמוזיקה בעלת הגוון היהודי הנפלאה והכה משמעותית של שלומי ברטונוב, ועל עיצוב בובת הכלב - על כל אלה רק תשבחות מגיעות. הצגה מופלאה וזכה כתכלת השמיים.