הגולם שקם על יוצרו - הדתל"שים הערכיים

אחד אחד, כמו פטריות שיצאו לאווירו של עולם, אחר גשם ראשון, אתה פוגש בהם, הולכים מהוססים משהו. אחת אחת, כפרחים שגילו לראשונה קיום האור אתה פוגש בהן, הולכות ודורכות, בחשש מסוים, על אבני המרצפת, תוך שהן מסתכלות לצדדים לבדוק, אם מישהו מאצבע עליהן - ירחם השם, ישתבח שמו - באצבע. כן. כן. אלה הם "הדתיים החדשים" או "הדתיות החדשות", תלוי אם פגשת בו או פגשת בה. הם מתגאים/מתגאות ומתנאים/מתנאות בשם וכינוי דתל"שים - רוצה לומר - דתיים לשעבר. במקביל, הם דוחים - בתיעוב ובסוג מסוים של כעס - כל ניסיון להגדירם כ"חוזרים בשאלה". עכשיו - לאחר שעשו הצעד המתחייב של מעבר מאורח חיים דתי-פגני משהו ומחייב קבוצתית, אל כיוון אורח חיים חילוני, בלתי מחייב, בעליל ומשוחרר מקבוצתיות חונקת - אין להם כל בעיות שהן של שאלות מטרידות, כפי שהיו להם, בעבר. כעת, יש להם מכלול תשובות והרבה. הרבה מאוד תשובות מן מוכן.

ואכן, כן. מה להם ולכינוי הבלתי מוצלח הזה - "חוזרים בשאלה", שהדביקו להם. כינוי הזר להם ולמורשתם, שהינה מורשת אמונית אמיתית ועמוקה לשמה. באיזו שאלה חזרו הם?, שואלים הם, בתמיהה ובעיניים פעורות, הסובבים אותם. ובכלל, מי קבע שאדם דתי - במאה ה-21 - הוא רק מי המקיים תריג מצוות? ומה בדבר הסובלנות שמגלים הם, כלפי כלל בני-האדם, עמם באים הם במגע שוטף - בני אדם, ככלל ולא רק כלפי יהודים, יחידי סגולה, בפרט?

הופ. עצרו רגע רכבת המלים הדוהרת לה, בשאון רב, קדימה ואינה נותנת פוגה למספר רגעים, לחשיבה, בכלל ולחשיבה יוצרת, בפרט. מי קבע, כדבר מוכח ושבעובדה, שואלים הם, באלם קול - אבל בשפת גוף ובהתנהגות גוף מתריסה - כי רק הדרך של החרד"לים - היא דרך האמונה הדתית-האורתודוכסית הנכונה? לפתע אוזרים הם עוז וקוראים תיגר על החרד"לים, משורותיהם באו הם, ונטשו אותה, לעד. ומה עם מצוות "ואהבת את הגר?", שואלים ומקשים הם עליך.

ומי קבע שהשילוב של דת, יחד עם תפיסת עולם ימנית, היא, היא הדרך שבה מוגשמת יהדות דתית-אורתודוכסית, ממשיכים ומקשים הם עליך, בפלפול תלמודי מציק ומעיק, כאחת. ואתה, אתה עומד תמה, אל מול תופעה ייחודית זו של מי שנטשו הדת הממוסדת, המתבטאת בקיום תריג מצוות והיות חלק מחברה גרעינית מונוליטית. פתאום אתה מבין, שיש יותר מהגדרה אחת למונח "דת" וכי דת יכולה להתחבר אל עבר ולהשפיע בהווה על חיי מי שהיו מצויים בתוכה, בעתיד. פתאום אתה קולט, שיש יותר מאשר דת יהודית אחת, שאינה מקבלת כל פשרות שהן, בענייני פולחן דתי. פתאום אתה מבין שגם אי-שמירת תרי"ג מצוות, יכולה להשאיר אותך בגבולות השיח היהודי- אורתודוכסי.

פתאום, פתע פתאום מגלה אתה שניתן להיות בעל ערכים דתיים-הומאניים לשמם, להפסיק לקיים תריג מצוות ולהיות מוגדר - ישמרנו האל - כדתל"ש וכמי שהינו שמאלן, גם יחד. אם השמיים לא נפלו על דתלש"ים שכאלה והאל מניח להם לחיות כך, לאחר שהם מעזים לקרוא עצמם, בשם המפורש, דתיים לשעבר ושמאלנים, כנראה שמותר להם לנהוג כך. אם האל אינו מעניש אלה שפסקו מלקיים תרי"ג מצוות, כמו-גם ממשיכים לקיים איתו דיאלוג שונה, מזה השבטי שנכפה עליהם, בעבר ואינו ממית אותם בשל "עוונם" זה, הרי ככל נראה יש עתיד ל"מעורב הפסוודו-דתי" זה.

למעשה ובפועל תרצו, אם לא תרצו לדתל"שים אלה "יש אלוהים" ובענק. נכון, זה אלוהים שונה, מזה שהם חונכו עליו, ביסודי ובישיבות התיכוניות, אבל הוא שלהם. אתם לא מאמינים? לכו לאצטדיון טדי ותשאלו בעניין זה, כל אוהד ממוצע של בית"ר ירושלים. לא צריך לחפש, לצורך כך, דווקא מישהו מהגרעין הקשה של "לה פמיליה". והם דתיים, אוהו ועוד איך שהם דתיים, אפילו שאין שלבנים אין כיפות והבנות אינן לבושות בצניעות, כבעבר.

הם כבר לא גרים ביישובים הללו, ביהודה ושומרון, או אפילו ביישובים שבתוך תחומי הקו הירוק. ולא ולא. הדבר אינו נובע מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, בכלל. פשוט נמאס להם שכופים עליהם דרך רעיונית ובוחנים, בשבע עיניים, כל שינוי בהתנהגותם, בלבושם או בכל דבר, הנחשב כחריג, במסגרת הדתית והכופה, בה גדלו בעבר. כמו כל הצעירים והצעירות החילוניים בני גילם, גם הם נמשכים אל הערים הגדולות, המזמינות והמציעות שפע אפשרויות והזדמנויות, שאין ולא תהיינה להן, ביישובים בהם גדלו. בשונה מבני גילם החילוניים, הם מחפשים יותר מאפשרויות קידום כלכלי והתפתחות עצמית. הם מחפשים ראש וראשונה מנוח מאורח החיים הכופה בו חיו הם, עד שעקרו לעיר הגדולה.

בשונה מהצעירים והצעירות, בני גילם, החילוניים הנוהרים בהמוניהם לאחר השחרור מהשירות הצבאי והטיול התחייב להודו, אמריקה הלטינית או כל יעד אחר בעולם, אל העיר, תל אביב, חלק גדול מהם נוהר דווקא, לירושלים. שם, בעיר המתרוקנת, אט אט, אבל בטוח, מתושביה החילוניים. דווקא שם, בעיר ההופכת מיום ליום, לעיר של חרדים וערבים, מוצאים הם מרגוע ושלווה לנפשם התוססת והסוערת. ייתכן, שמתרחש כעת מעין סוג של "סינדרום ירושלים" הפוך. דווקא בעיר הקודש, שאנשים (יהודים ונוצרים, כאחת) מאבדים בה צלילות דעתם כנראה בשל אווירת הקדושה והוד הקדושה שהיא משדרת ונכנסים לטראנס היפנוטי-משיחי, מצליחים הם להגיע לסוג של מעין "איזון רוחני". כאן, בעיר זו, חיים הם חייהם כדתיים לשעבר, בצל אורח החיים החרדי-דתי, הנוגע בהם, ללא הפסקה.

אין עיסוקנו מתמקד בתחום הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה או נבכי נפש, בהכרח. עם זאת, אין יכולים אנו, שלא לזרקר זרקור אור, לכיוון זה ולהעלות השאלה האם אין הדתל"שים זקוקים לאורח החיים החרדי-דתי סביבם, כסוג של מנגינת רקע נעימה ובלתי מחייבת? ובאמת, מה רע להמשיך "ולהתבשם" מאווירה דתית-חרדית בלתי מחייבת, סביב לך, תוך שאין מי הכופה עליך לקיים - בעצמך אורח חיים של שמירת וקיום תרי"ג מצוות? עדיין ניתן להתגורר בירושלים, מבלי להיות מחויב לקיום תרי"ג מצוות ואולי מכך לא ישתחררו חלק מהדתל"שים לעולם?