עיינתי לאחרונה במספר גיליונות של
מעריב מהעת האחרונה ומצאתי בהם התייחסויות מוזרות - לשון זהירה - לסוגיות שנדונות כיום בשיח הציבורי. מכלל הנושאים בחרתי לעסוק בשנים: יוזמות חקיקה בנושאי מהות וליבה ויחסי ישראל עם יהדות ארה"ב.
סוגיות חקיקה;
1 יצחק בן נר מלא טרוניות כרימון על שרת המשפטים: פעם על שהיא יוצאת נגד ריבוי חקיקה מיותרת ופעם שניה על שהיא ממלאת את תפקידה ומקדמת חוקים ראויים. הפתרון לאוקסימורון כביכול זה, הוא פשוט - חיוב ושלילה הם בעיני המתבונן. תמהני לאן חותר בן נר, הרי הוא איננו נאיבי? האם הוא מצפה ששקד תתחפש לבן נר ותתבונן בעולם דרך עיניו?! מובן שהיא פועלת בשירות האג'נדה המפלגתית בשמה נבחרה לכנסת. האם לא זה היה המצב בעבר, כאשר הרכב הממשלה היה אחר ולשרי המשפטים בה הייתה אג'נדה שונה?
כנראה לא במקרה, כל הנושאים בהם נוקב בן נר, כגון: אי-פרסום המלצות משטרה לפרקליטות בנושאי תביעה, חוק השפיטה, הרכב בג"ץ, סימון העמותות ומקורות מימון החוץ שלהן ככל שהדבר נוגע למדינות זרות, הוצאת ארגונים הפועלים לפגיעה בחיילי צה"ל אל מחוץ לחוק ("שוברים שתיקה" ומסלפים אמת), וכו', נוגעים לחקיקה שבה חלוקות הדעות בין הקואליציה לאופוזיציה. למה מצפה בן נר, שלאופוזיציה תינתן זכות וטו?
את בקורתו הדסטרוקטיבית עד כדי גיחוך, מסווה בן נר בשפע של מילים מעולם הסופרלטיבים: פגיעה בחופש, בחירות ובזכויות הפרט, הגבלת "מרחב הנשימה של בית המשפט העליון ונשיאתו ועוד. אלא שבסערת הערבוב בין ענייני לבלתי-ענייני הוא שוכח שחקיקה, כל חקיקה, כרוכה בהגבלת חופש האזרח, גם החקיקה "הליברלית" כביכול שבה הוא תומך היא כזו. הוא גם שוכח שחקיקה היא המנגנון המרכזי באמצעותו מסדיר שלטון את התנהלות המערכת עליה הוא מופקד, ובמקום שהסדר הקיים איננו מניח את הדעת, נדרשים תיקונים ובכללם בחקיקה. מבחינות רבות תיקוני חקיקה הם הדרך הנכונה ליצירת שוויון בין האזרחים - כולם נבחנים באותה אמת-מידה ובאותן מסגרות, כולם נשקלים לפי אותם קריטריונים.
אם כך, על מה יוצא קצפו של בן נר? - הוא מבטא בפשטות רבה את תסכולו על שהימין שולט ובהדרגה מעצב את אושיות ההתנהלות הממלכתית שלנו לפי השקפת עולמו. אולם, עיצוב זה נבחן בתהליכי החקיקה בכנסת ובוועדותיה, בפרקליטות ובמסגרות מקצועיות שונות. לבסוף, בתהליך ממושך ומורכב למדי הוא מתגבש לכלל חוק. האופוזיציה איננה רשות הווטו הלאומי, אבל זו בדיוק הדמוקרטיה.
מאמרו הנ"ל של בן נר, משמש דגם נאמן לכותבים ודוברים רבים של האופוזיציה, שנוהגים כמוהו ובדיוק מאותן סיבות. אולם, שלטון אמור לשלוט. המשמעות של שליטה היא הכוונת אירועים ומהלכים לפי השקפתו של השלטון הלגיטימי, במסגרת חוקתית. כל השאר חשוד כמסע להחלפת השלטון ותו לא.
יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב
נושא זה זוכה לעדנה רבה בתקופה האחרונה. הדיון משקף את השסעים הקיימים בין היהדות החילונית והמסורתית לבין הזרמים האורתודוקסיים, בין ציונים לפוסט-ציונים ובין ישראליות ליהדות. המאמרים המצוינים להן עוסקים בשאלות הבאות:
- המאבק הזרמים הדתיים בארה"ב בהגמוניה הדתית של הרבנות בישראל, (הערה 1).
- יחסי ישראל עם הישראלים היושבים דרך קבע בארה"ב בהשוואה ליחסים עם היהדות האמריקנית "האוטנטית" (זו שהגרה לארה"ב מאירופה לפני כ-100 עד 200 שנה).
2 - גיוס הקהילה היהודית בצפון אמריקה למאבק בתהליכים האנטי-ישראלים.
3 - הידברות ממלכתית סדורה של ישראל עם הקהילה היהודית המודאגת בארה"ב (בעיקר) וקנדה.
4 הנושאים אינם חדשים וכבר נדונו בעבר פעמים רבות בפורומים שונים. הבעיה העיקרית שאני מוצא במקבץ מאמרים זה, הוא שאין התקדמות של ממש בשיח הפן-יהודי הזה באף אחד מהנושאים. הרושם המטריד הוא שמדובר בשיח של חרשים.
שיח של חרשים הוא שיח שמתנהל מתוך כוונה לא להגיע לניתוח עומק של הסוגיות, פשרות ועיצוב פתרונות חדשים, אלא ניסיון הדדי לכפות דעות ועמדות של צד אחד על הצד האחר.
מצד אחד ניצבת מדינת-ישראל, שהיא כיום בברור הקיבוץ היהודי הגדול בעולם, ומצביעה "ברגליים" על הכיוון הציוני ככיוון הנכון לשימורו ולהבטחת קיומו של העם היהודי. אמירה זו הינה אמירה מאתגרת לקיבוצים יהודיים אחרים בעולם שמסיבות כלכליות, אנוכיות או דתיות מעדיפים את הפתרון שהם מממשים בפועל כיום - משמע, המשך הגלותיות. מרבית הקהילות היהודיות מתנוונות. הסיבות העיקריות להתנוונות הן הגירה והתבוללות. מאחר שתופעות אלה משותפות למרבית הקהילות היהודיות בעולם, למעט ישראל, יש בהעמדת המראה הציונית לפני הקהילות הללו משום קריאת תיגר על שיקול הדעת שלהן ובעקיפין גם על כושר השיפוט, לפחות בכל הנוגע להישרדות יהודית.
ככל שמדובר בקהילות ותיקות יותר או חזקות יותר מבחינה מספרית, כלכלית ופוליטית, מהווה האתגר אגוז קשה יותר לפיצוח או לבליעה. מבחינה זו, יהדות ארה"ב (בוודאי אם מצרפים לה את היהדות הקנדית), היא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם והיא בת-הפלוגתא הראשית של ישראל. עד לעידן טראמפ, ישבה היהדות האמריקנית על מכונה, בטוחה בעצמה בזכות כוחה הכלכלי והפוליטי ובזכות היציבות החברתית והפוליטית היחסית של ארה"ב כמעצמה ההגמונית העולמית. ככזו הייתה גורם חיזוק וסיוע משמעותי לישראל בשני הדורות הראשונים לעצמאות.
כל היסודות הללו החלו להשתנות בדור השלישי לעצמאות. בעוד מרבית יהדות צפון אמריקה נהתה אחר המפלגה הדמוקרטית (השמאל האמריקני) שהלכה והקצינה את עמדותיה הרדיקליות, התמתנו העמדות הסוציאליסטיות (שמאל) בישראל והפכו ליותר שמרניות (ימין בישראל ורפובליקני בארה"ב). ישראל הציונית-סוציאליסטית מצאה מכנה משותף רחב בדעותיה ועמדותיה בתחום הפרט ותפקיד המדינה בחברה עם השמאל האמריקני ומכנה משותף רחב למדי בתחום הלאומי עם הימין האמריקני.
5 בתקופה זו הפכה התמיכה הפוליטית בה בשתי המפלגות למרכיב קבוע. הדחת השמאל הישראלי מהשלטון ב-1977 והשינויים הפוסט-ציוניים שחלו בו ובשמאל האמריקני, הביאו לתפנית גם במציאות הפוליטית בארה"ב, והתמיכה בישראל בשמאל האמריקני הולכת ונחלשת, ומציאות זו מהווה אתגר נוסף ליהדות ארה"ב.
יהדות ארה"ב, כקהילה חזקה, מלוכדת ובעלת מאפיינים ייחודיים בתחומי הדת התרבות והלאום, פיתחה לעצמה מערכת אירגונית ודפוסי מימוש ייחודיים של מרכיבי הזיהוי העצמי. דפוסים אלה שונים מהדפוסים שהתפתחו בישראל. עם זאת קיימת שונות רבה בדרכי החשיבה וההתנהלות ובאילוצים החלים על קהילה החיה בצילה של מדינה שהיא בה מיעוט קטן לבין מדינה ריבונית שאחריותה הראשית לאזרחיה קודמת לשיקולים אחרים. היפרדות כיווני ההתפתחות בין שתי הקהילות הדומיננטיות הללו העולם היהודי, לא רק שאינה בלתי צפויה, אלא ניתן לקבוע בוודאות שהיא תלך ותימשך. הקהילה בארה"ב תהיה חייבת להתאים עצמה להתפתחויות שם, שלא בהכרח יהיו לרוחה; הקהילה בישראל להתפתחויות ולאילוצים כאן.
הברירה העומדת בפני שתי הקהילות כיום היא: א. הידברות מתוך רצון וצורך מודע ועמוק להתפשרות. ב. התרחקות מואצת.
תהליכים פוליטיים אזוריים במזרח התיכון ותהליכים פוליטיים פנימיים בתוך ארה"ב עשויים להאיט או להאיץ את ההתרחקות ללא מיסוד של תהליך ליצירת הבנה מתוך התפשרות. התהליכים הדמוגרפיים - ריבוי טבעי, הגירה, התבוללות, זיקה לאומית - הקיימים בשתי הקהילות מצביעים על מגמה לפיה ימשיך לגדול הפער בין שתי הקהילות ותוך שנות דור יהיו כ-2/3 מיהודי העולם מרוכזים בישראל.
העקרונות שיהיו דומיננטיים להצלחת פלטפורמה להידברות הם:
- אף צד אינו יכול לכפות את דעותיו או עמדותיו על האחר.
- ישראל היא מדינה ציונית. הסתכלותה על היהדות העולמית תנבע תמיד מתוך שיקולים ציוניים, כלומר: שאיפה לריכוז העם היהודי במדינת היהודים.
- אמת וצדק הם מושגים יחסיים ולכן ערכים משותפים, מחוץ למסגרת ממלכתית שלה אמצעים לאכוף החלטות, יכולים להיווצר רק בדרך הפשרה.
- מדינה ריבונית אינה יכולה לפעול כקהילה מקומית; יש לה שיקולי-יסוד אחרים וחוקים אחרים.
- פתרונות בתחום הדת חייבים להיבנות ולהתגבש במוסד הילכתי משותף, ורק לאחר מכן להיות מיושמים בחיי היום-יום.
- הדרך הטובה ביותר לבניית קירבה, זהות, והבנה היא באמצעות קשר בלתי-אמצעי בין בני-אדם. בעידן של תקשורת מרובת ערוצים "וגמישה", הלימוד הנכון ביותר מבחינה אמפירית הוא התנסות אישית.
- אם הקהילה היהודית בארה"ב לא תשקף מול ישראל ערך מוסף יהודי-חיובי (למשל: ביקורת קונסטרוקטיבית במקום חרם והכחשת זכות הקיום, חרף חילוקי דעות פוליטיים, אידאולוגיים או אחרים) שונה מכל מסגרת חיצונית אחרת, סיכויי ההצלחה של התהליך יקטנו באופן דרמטי.
על ישראל להיות הגורם הדומיננטי בייזום ההדברות והכוונתה.
לסכום מספר הערות פרטניות
מיכל ברמן: במאבקה לחילונה של ישראל שוכחת ברמן שהחילון איננו מטרה. הוא מצב. המטרה היא לשמר עם יהודי ותרבות יהודית, ואין לחילוניות פתרונות טובים לכך. הפתרונות החילוניים הטיפוסיים, במיוחד אלה שמציעה ברמן: "בלי כשרות, נישואין ומסורת התפילה היהודית" ואם נוסיף לכך גם בלי מצוות (שהרי זה החילון) וברית-מילה - מה נותר לך מהיהדות? מה בכלל עושה אותך יהודיה? - הצהרת כוונות? אף מערכת חינוך לא תוכל ללמד יהדות ללא יהדות. לכן, לא חוטובלי היא שטועה אלא מי שמנסה לגרור אותנו לעבר ההתבוללות הצפון אמריקנית. אסור לנו לייבא לכאן את יסודות ההתנכרות ליהדות וחייבים לבחון בשבע עיניים מה באמת דורש התפשרות ומהו מס שפתיים להתפקרות גרידא.
שלמה שמיר: מעמדם של הישראלים האמריקנים נובע משינוי גישתם של היהודים האמריקנים לישראל. היו ישראלים אמריקנים גם בעבר, והמציאות הייתה שונה משני הצדדים. על יהודי ארה"ב להבין שהדדיות ביחסים היא תנאי בל יעבור. כשם שהם אינם רוצים שנלמד אותם כיצד לחיות את חייהם, אל ינסו הם ללמד אותנו. כל אחד יחיה את חייו בביתו ויכבד את זולתו במקום בו הוא מתארח. ליהודי התפוצות בכלל יש רק דרך אחת לשנות את המציאות הפנים-ישראלית ללא משבר הדדי - לחיות אותה ולהיות חלק ממנה.
יצחק בן נר: בשאלת הכותל ובשאלות הסמכות התורנית בישראל - אותה תשובה עקרונית כמו לשמיר. אם תתקיים הדברות קונסטרוקטיבית, אפשר שימצאו פתרונות נוספים, אולי חלקיים. אבל בלי איומים, בבקשה.
