קריסת המו"מ הקואליציוני בגרמניה והאפשרות של בחירות נוספות, בפעם השנייה בתוך חודשים בודדים, מעוררת זכרונות מפחידים. הדבר נכון במיוחד כאשר זוכרים שלראשונה מאז 1945, הימין הקיצוני מיוצג בבונדסטג (היושב כיום באותו בניין של הרייכסטג שנכבש בידי הנאצים) ובכוח משמעותי של 12%. כך החלה קריסתה של רפובליקת ויימאר: במערכות בחירות חוזרות ונשנות, ובחוסר יכולת להקים ממשלה יציבה. קלאוס ברינקבאומר דן במאמר המערכת של השבועון דר-שפיגל בהיבט רחב בהרבה של חששות אלו.

ברינקבאומר פותח באומרו, כי המערב רגיל לחשוב שהשקפת העולם שלו היא היחידה הנכונה וכך גם פרשנותו להיסטוריה. הדבר בא לידי ביטוי בולט בספרו של פרנסיס פוקויומה "קץ ההיסטוריה", שנכתב לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי ויצא מתוך הנחה שערכי המערב ניצחו ושבקרוב כל העולם יהיה דמוקרטי. אין צורך לומר, כמה הרעיון הזה נראה מגוחך פחות משלושה עשורים מאוחר יותר.

מאז 9/11 ביצע המערב שורה של צעדים שגויים, טוען ברינקבאומר: הפלישות לאפגניסטן ועירק, ההתערבות בלוב, המשבר הפיננסי של 2008. התוצאה הייתה איתות למדינות הלא-דמוקרטיות: הדמוקרטיה שבירה ובלתי אמינה, היא מובילה לשליטים כמו דונלד טראמפ ולמהלכים כמו הברקזיט, היא איטית ועושה טעויות איומות.

במצב הזה, נתפסה גרמניה כמרכז היציב של אירופה. נכון לעכשיו, מרגיע ברינקבאומר, המשבר בשיחות הקואליציונית אינו משבר של המדינה. יש ממשלה שממלאת את תפקידה, הנשיא פרנק-וולטר שטיינמאייר פועל בתבונה, הכלכלה פורחת והמערכת פועלת כיאות. אפילו אנגלה מרקל מתקדמת בזהירות ובצורה בוגרת.

בינתיים, הסוציאל-דמוקרטים דחו פעמיים – ויש לומר: בצורה ילדותית – את הרעיון של לחזור ולהצטרף לקואליציה של מרקל. כעת אין להם דרך חזרה, משום ששינוי של 180 מעלות עלול לרסק את המפלגה ולהוריד אותה בבחירות הבאות ל-15% בלבד. לכן, סבור ברינקבאומר, בחירות חדשות ומהירות הן הפתרון הסביר היחיד, בתקווה שהן יסתיימו במנדט ברור למשול ובמו"מ קואליציוני שינוהל בצורה בוגרת ואחראית יותר מזה שהתפוצץ בשבוע שעבר.

מכאן עובר ברינקבאומר לתמונה רחבה בהרבה. הדומיננטיות של ארה"ב ואירופה בעולם נמשכת רק מזה 200 שנה; סין הייתה מובילה כלכלית עוד לפני כן ושם הומצאו אבק השריפה, הברזל, הפלדה ושטרות הכסף. את עליית המערב לא ניתן לייחס לגורם אחד בלבד, ויש לזכור שהיא נעזרה ברצח עם, בעבדות ובכיבוש מושבות.

אין כמעט אח ורע לצמיחה המהירה של סין ב-30 השנים האחרונות, והיא מממנת מדינות אחרות תוך התעלמות מדמוקרטיה וזכויות אדם. המודל הסיני מרתק מדינות המבקשות לשכפל אותו, משום שדומה שהמפלגה הקומוניסטית מצליחה לשמור של שלטונה למרות שהתושבים נעשים יותר צעירים, נמרצים ורעבים לסטארט-אפים. לעומת זאת, החברות המערביות הולכות ומזדקנות, רבים מהתושבים רואים את שכרם יורד, בעוד חינוך, דיור ובריאות מתרחקים מהישג ידיהם. הטענה המקובלת לפיה עלייה בתוצר מתורגמת לרווחה לכל, מתנפצת לרסיסים.

"הרעיון לפיו הדמוקרטיה היא איכשהו נקודת הסיום של ההתפתחות, היה מגלומני", טוען ברינקבאומר. למעשה, ב-11 השנים האחרונות פחת בצורה משמעותית החופש ברחבי העולם. מתוך 195 מדינות תבל, רק 87 הן חופשיות, 59 חופשיות למחצה ו-49 אינן חופשיות כלל. רוסיה וטורקיה הפנו את גבן לעולם הדמוקרטי, פולין והונגריה מתקרבות לאותו מצב – וארה"ב שוקעת. נותר רק לקוות, שדי יהיה בכך כדי להכניס תבונה לראשיהם של הפוליטיקאים בברלין.