חג ההודיה בארה״ב הוא חג נוצרי ביסודו, אך הוא הפך לחג לאומי בו נחוגה היחידה המשפחתית. המשפחה המורחבת מתכנסת מכל קצוות ארצות הברית ליום בו נהנים מה״צוותא,״ כמו גם מתרנגול הודו ממולא ב״סטאפינג״ (מילוי) טעים ומוגש עם מרקחת חמוציות.
כמו כל דבר אחר בארה״ב, גם חג ההודיה מוסחר, ועוד טרם החג מסתיים (החג נחוג תמיד ביום חמישי), כבר מתחילה התחרות של מי פותח מוקדם יותר לקראת יום שישי השחור, בו נשברים שיאי כל הזמנים במכירות בחנויות. אנשים משכימים קום ועומדים בתור בכדי להיות בין אותם ״מאה ראשונים - מאושרים״ שיוכלו לקנות מוצר זה או אחר במבצע מיוחד.
כמובן שגם תחרות זו משתנה, משתי סיבות. ראשית, הרבה מהקניות עברו מחנויות לאתרים ברשת. שנית, חלה התמרמרות בקרב האנשים, שכן המרוץ האבסורדי לעוד ועוד מכירות גרם לכך שאנשים היו צריכים להפסיק את הנינוחות והנועם של יום בחיק המשפחה ולרוץ לעבוד. כך החלו הרשתות הגדולות להודיע בהתרסה: ״אנחנו סגורים מהלך כל חג ההודיה״! קוסטקו לדוגמה היא אחת הרשתות המשפיעות העומדות על כך שחגים לאומיים צריכים להיות ימי חג ולא ימי קניות, הן לקונים והן לעובדיה, וכך נסללה הדרך חזרה לשפיות של פעם.
חג ההודיה יכול ללמדנו לא רק על תהליכים הקורים בעצם ימים אלו, כי אם גם על אמריקה של פעם בהשוואה להיום. מהלך שמונה השנים האחרונות, נטחן במוחנו שארה״ב היא ארץ של מהגרים. הנשיא אובמה קידם את הרעיון שכל מי שרוצה לבוא לכאן, ולא משנה איך הוא מגיע ואם עבר על החוק בכדי להגיע לכאן, זכאי, מבחינה מצפונית, מוראלית והגיונית, להיות כאן כאזרח שווה זכויות.
כמובן שכל בר דעת מבין שמצב כזה הוא אבסורדי, שכן מדוע שיהיו חוקים אם מותר להתעלם מהם? מדוע צריך מערכות ביורוקרטיות ענקיות אם האזרח מספר אחת של ארה״ב מדרבן להתעלם מהן? ולמה אנחנו צריכים לעבוד ולתרום לחברה, בעוד אחרים מגיעים, דורשים ומקבלים כמו פרזיטים המשתלטים על הגוף כולו?
אך לנשיא אובמה ולמפלגה הדמוקרטית, עשרות מיליוני מהגרים בלתי חוקיים החיים בארה״ב, הם וצאצאיהם, מהווים נכס אדיר - הקולות שלהם מצטרפים לקולות של מיקי מאוס והרבה אנשים מתים שהצביעו בבחירות לנשיאות למועמדי המפלגה הדמוקרטית ועוד יהיו זכאים בעתיד להצביע רשמית; וכך זוכים בבחירות.
כל שהנשיא עשה (גם אם הוא מאמין באנרכיה) הוא לקנות את קולותיהם של אלו שבכלל לא אמורים ואינם זכאים להצביע. אכן כן, שמונה שנים מאוד משונות עברו על ארה״ב וערערו את מעמדה בעולם כמו גם את האושיות עליהן היא מבוססת מבפנים.
במאה שעברה, מהגרים הגיעו לארה״ב בצורה חוקית (חלקם כפליטים, אחרים כמהגרים) בכדי לחיות את החלום האמריקני - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היהודים שהגיעו ממזרח ארופה רצו להשאיר את העולם הישן מאחור. הם עמדו על כך שילדיהם ידברו רק אנגלית. הם רצו שהילדים יצאו החוצה לשחק, להיות כמו בני גילם המקומיים. הם חגגו את כל החגים האמריקנים. הם רצו רק את הטוב ביותר עבור עתיד ילדיהם. כמובן שהם לא ידעו שעצם כך שהם הגיעו לכאן הציל אותם ממוות בשואה.
היום מגיעים המהגרים ומסרבים ללמוד, לדבר או לדעת קרוא וכתוב אנגלית. הם דורשים זכויות אך ממעיטים לתת. עולם והיפוכו. עבור המהגרים של פעם, וביניהם גם משפחתי שהגיעה לארה״ב לפני מאה שנים, חג ההודיה לא היה חג נוצרי כי אם חג לאומי, וכך אני רואה אותו גם היום, מאה שנים אחר כך.
תודות
חג ההודיה כשמו כן הוא - תודה לאלוהים על כל שנתן לנו, על השפע הרב (שרובו אין אנו אפילו מעריכים). תודה על דברים קטנים כגדולים, כמו משפחה וחברים, עזרה לזולת ואנשים המוכנים לעשות הכל למען הכלל - חיילים בצבא ארה״ב, שוטרים, כבאי אש ואנשי הצלה הרצים לעבר סכנה בעוד כולנו רצים כל עוד נפשנו בידינו ממנה; תודה למטפלים באנשים מבוגרים ובבעלי מוגבלויות, עבודה קשה ומתסכלת ביותר; תודה למורים שבחרו במקצוע ההוראה לא בגלל שקל היה להתקבל והדרישות נמוכות, כי אם בגלל שהם רואים את עבודתם כשליחות חיים - כמו גם תודה לקונים וקליינטים, תודות להם גלגל העסקים הענק ממשיך בסיבובו, וכולנו ממשיכים ליהנות מהחיים באותה אימפריה שנקראת ארצות הברית של אמריקה.
להגיד תודה טוב תמיד. הדבר עושה לנו טוב על הנשמה, כמו גם לאדם שפתאום נהיה לו ברי שאנשים שמים לב למה שהוא עושה, לאותן עבודות סיזיפיות, מונוטוניות, פעוטות ערך וחסרות משמעות לכאורה, בהן הוא עוסק יום יום ושעה שעה.
כיון שכולם יוצאים נשכרים, הרשו לי להתענג גם אני על מספר תודות. הצטרפו אלי גם אתם, אני מבטיח שזה יעשה גם לכם טוב על הנשמה. הנאה שעוברת מאדם למשנהו, כמו ריח עצי הדר ההולך ומתפשט, וכולנו גם יחד יכולים ליהנות ממנו: העובדה שמישהו מריח מלוא ראותיו אינה משפיעה על יכולת האחר ליהנות גם הוא!
מיכצ׳ה אבידן ופרויס נזריאן
ראשית אתחיל דוקא במיכצ׳ה אבידן ונילי אשתו. מיכצ׳ה ונילי תמיד היו מעורבים בקהילה הישראלית, עוד לפני עשורים כשהקהילה הייתה מכובדת אך מנתה מחצית ממספרה הנוכחי. בכל דבר אפשרי הקשור לישראל, מיכצ׳ה אוהב להיות מעורב: בני ברית לשכת שלום, ארועים לנוער ולדור ההמשך, הפסטיבל בפרק (יש לי חדשות לגוף שחושב שהוא המציא את הפסטיבל, כאילו טרם הגוף קם והיה העולם לא היה קיים), תאטרון ישראלי, עבודה עם הנוצרים, ועוד הרשימה ארוכה ועוד היד נטויה.
יש שיפטרו זאת במחי יד: ״אז מה״ הם יגידו קצת בזלזול, או אחרים שיגידו ״אבל תראו כמה אנחנו תורמים״ (זה תמיד ״אנחנו״ ולא האחר, תשומת הלב חייבת להיות ממוקדת בנו ורק בנו). אין ספק שתרומות נכבדות על-ידי אלו שבכוחם לתרום הן חשובות, אך יותר מאותם אמצעים כספיים חשוב הדירבון שבלב, הקוצים במקום שעליו נהוג לשבת, ההבנה שחייבים לפעול ולא לשבת על השמרים, הדבקות במטרה והנכונות לצאת לפעולה כמו גם עצם הפעולה בשטח, ואלו הם בדיוק המאפיינים את מיכצ׳ה.
הוא מחוספס. הוא לא שם על-אף אחד. אין אצלו גינונים ועידונים. הוא נע קדימה כמו בולדוזר, ממוקד כמו חית טרף, והוא נרתם למשימות בחפץ לב. אכן, הוא לא היחיד, אך ״כח מיכצ׳ה״ הוא דבר חשוב, הכרחי, נחוץ ולא בר תחליף.
למה התחלתי דוקא במיכצ׳ה? כיון שטוב להגיד תודה לאדם שאולי לפעמים הוא מרגיז, אולי אפילו בלתי נסבל לדקה, אך שעושה מהלב ונותן מהלב ואכפת לו אך ורק מדבר אחד - מדינת ישראל והעם היהודי.
תודה גם לדורה קדישא, בתו של פרויס נזריאן ז״ל. הייתי בארץ, ודורה ואני הבנו, בשל השעה המאוחרת בלוס אנג׳לס, שלא היא ולא אני בעיר המלאכים. שנינו היינו בארץ. באותו ערב משפחת נזריאן ערכה ערב זכרון לראש המשפחה, פרויס נזריאן, ורבים מהמי-ומי של מדינת ישראל השתתפו. דורה הזמינה את אבי ואותי לערב, ושם זכינו להפגש עם חברים מאירן של לפני עלית חומיני לשלטון, בהם אנשים שלא ראינו מזה ארבעים שנה.
מסתבר שעם כל העושר האגדי עליו חלש נזריאן, הייתה לו פינה חמה בלב למדינת ישראל. מעבר לאהבת המשפחה, מדינת ישראל הייתה הדבר החשוב ביותר עבורו, העבר עליו התרפק, ההווה ממנו הוא נהנה עד יומו האחרון. פה הוא קיבל תואר דוקטור כבוד. קרוביו מממנים את המרכז לישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס. כל מה שכסף יכול לקנות, גישה וקירבה ותמונות והתחככות, כל זאת כבר יש. אבל זכרונות, כמו שרות צבאי במדינה שבהקמה, אלו זכרונות שלא יסולאו בפז.
סיפר
אבי דיכטר על המסע בנבכי ארכיוני משרד הביטחון למצוא את תעודת החייל או אות המלחמה של נזריאן. כמובן שלא היה טורח שר בישראל לעשות זאת עבור פשוט העם, אך לאדם לו יש הכל, מדוע דוקא דבר כה פעוט הופך להיות חשוב כל כך?
נזריאן לא היה גיבור ישראל, הוא גם לא היה מהתורמים הגדולים (וכאלו ישנם כאן רבים, ראה לדוגמה את מקס ווב בן המאה ואחת או מאה ושתיים). בשלב כלשהו מהלך שרותו הצבאי הוא היה נהג, ובין השאר זכה גם לפגוש את גולדה. בקיצור, כל מהלך שהותו בארץ, הוא היה ישראלי כמו כל אחד אחר, באותו סיר בישול, באותו כור היתוך. כך נשארה הישראליות טבועה בו, בגופו ובנשמתו, ועד יומו האחרון היה לו אכפת מהארץ.
נזריאן כמו גם מיכצ׳ה הם דוגמאות להכרת תודה שאנשים נושאים בלבם לארצם מכורתם כל ימי חייהם.
כל אימת שבני משפחת נזריאן המורחבת טסים ארצה, ההכנסות לאוצר המדינה אינן מבוטלות. עוד יותר כשמגיע מישהו ממשפחת פאליק ממיאמי. אלו מגיעים במטוסיהם הפרטיים, ואוהבי ישראל הם, כדרך מרבית היהודים שם בבועה ששמה מיאמי. (קרובים יהודי מיאמי יותר ליהודי הארצות הלטיניות מאשר ליהודי ארה״ב - אלו האחרונים נהיים יותר ויותר שונאי ישראל מרוב הסגידה לליברליות ולתיקון העולם).
לארוע משפחתי (בר מצווה לדוגמא), נוהגים הפאליקים להזמין מאות חיילים לשמוח אתם. פעם אחת? פעם אחר פעם. הפאליקים אומנם מהתורמים הגדולים של נתניהו, אך כל זאת מתגמד כשמבינים עד כמה הם תורמים לצה״ל ולדברים אחרים בארץ.
הוועידה הראשונה לתקשורת נוצרית
מדינת ישראל, כמו גם גופים ממשלתיים ואנשים פרטיים עושים לרוב דברים ששכרם בצידם, קרי מה שמצופה לשאת פרות עבורם. בעגה עכשוית, אנשים שואלים ״מה יוצא לי מזה.״ אך קורה שמתוך האגואיסטיות וההתחשבות אך ורק ב״אני״ וב״עצמי״, יש גם דברים יפים שקורים. הרשו לי להעלות דבר כזה על נס.
זכיתי להיות מוזמן לועידה הראשונה של תקשורת הנוצרית שנערכה בישראל. לשכת העיתונות הממשלתית בשתוף פעולה עם גופים ממשלתיים נוספים (דוגמאת משרד החוץ) התמקדו בקהל יעד ספציפי: תקשורת נוצרית. כשנשאלתי, בסיום הוועידה, האם הייתי ממליץ לערוך ועידות נוספות, או האם כדאי להתמקד בתקשורת היהודית (לה כבר נערכו ארבע ועידות שנתיות) עניתי בזו הלשון: ״אלו עומלים ימים ולילות למען היהודים ומדינת ישראל, ואלו לא מפסיקים להעביר ביקורת, להתנגד ולהנגח במדינה, ראשיה, שריה, מוסדותיה וחייליה. עשו אתם את החשבון והגיעו לתשובה המתבקשת״!
עצם קיום הוועידה היווה מסר חד וחלק: ״תודה לכם. תודה על תמיכתכם הבלתי מתפשרת, הקבועה, האיתנה והבלתי נכנעת״. עד כמה חשוב להגיד לפעמים ״תודה״, שכן אנחנו שוכחים שלא הכל הוא מובן מאליו, וודאי לא תמיכת הנוצרים בנו.
משך חמש שנים הקונסול הכללי בלוס אנג׳לס דיויד סיגל היה פותח את דלתות הקונסוליה ומזמין פסטורים נוצריים מקומיים לפגישה חמש פעמים בשנה. האם נדמה לכם שהדבר לא הותיר את רישומו עליהם? סיגל לא היה זקוק לדבר מהם. לא הייתה פעולה בעזה. לא הייתה מלחמה בסוריה או לבנון או אירן. סיגל פשוט השכיל להבין שאסור לצפות וחייבים להשקיע ולבנות. הנוצרים עד עצם היום הזה זוכרים ומעריכים את תשומת הלב האישית.
בארץ הוועידה נפתחה על-ידי ראש הממשלה והסתיימה בפגש עם הנשיא. חבל רק שהנשיא שנאם בפני והצטלם עם הנוכחים - נציגים מכארבעים מדינות - לא לקח כמה דקות נוספות מלוח הזמנים העמוס שלו ועבר מסביב ללחוץ את ידיהם ולהצטלם עם אלו שלא ישבו בשורת הכבוד. מאה ושלושים נציגים, ותשומת הלב של נשיא העם, רובי ריבלין, הופנתה רק לחצי תריסר מהם, בקושי על אצבעות היד האחת.
על רעיון הוועידה וההוצאה לפועל יש לציין את ראש לשכת העיתונות הממשלתית,
ניצן חן, שעם כל הבעיות שניצבות בפניו (״מלחמה״ עם אל ג׳זירה, התקפות ושנאה מחוץ, מלחמות פנים, השמצות ההדדיות וכו׳) השכיל להבין את החשיבות העצומה הגלומה בעבודה עם הנוצרים, מצא את הזמן, קצב אותו יש מאין ממש, גייס את המשאבים הדרושים (דבר שדרש פוליטיקה, כיפוף ידים, הבטחות של תמורה ועוד משא-ומתן ומסחר דרך המזרח התיכון) ועשה משהו שאיש לפניו לא עשה, ודאי לא בסדר גודל זה.
הוועד האמריקני יהודי (AJC) עושה דברים דומים: פה הוא מביא ראשי אוניברסיטאות, שם אנשים ממגזר זה או אחר, תמיד אנשים משפיעים, בעלי יכולת, החולשים על צמתים עיקריים. אך כשמדינת ישראל הרשמית יוצאת ופועלת, הדבר משאיר את חותמו.
״תודה״. דבר כה פשוט ופעוט, ועם זאת דבר שאנו כה ממעיטים להגיד.
הנה, אצלנו בבנין ביקשו שנביא צעצועים ואוכל וביגוד.
חג ההודיה פותח את התקופה המסתיימת לה בחג המולד, תקופת השנה המוקדשת להרגשה טובה במיוחד.
לנוצרים משמעות מיוחדת לחגים אלו, אך לכל אמריקני זיקה לתקופה זו. לא רק בשל הקניות המעבירות אותנו על דעתנו וגורמות לחובות הפרוסים על פני החודשים הבאים, כי אם גם בשל המעשים טובים המאפיינים את הזמן הזה - דוגמאת עזרה בבתי תמחוי לנזקקים וחסרי בית.
עוד מאפיינים הם המשפחתיות והחלומות על עתיד טוב יותר, על יום המחר הנפלא שמציץ לו מעבר לחשיכה היורדת כה מוקדם כל יום, מעבר לקור שבחוץ, שם, כן שם, מעבר: יום המחר - בר-השגה, רק הושט היד וגע בו.
