יצא לי לפני כשבוע להסתכל בטלוויזיה בביתו של חבר (אינני מחזיק טלוויזיה בבית) ולראות פרסומת לאקס פקטור שבו נערה שחלומה היה להתפרסם, מזייפת, בעוד שופטי התוכנית מעקמים את אפם. הפרסומת חזרה על עצמה שוב ושוב כיאה לערוץ מסחרי שלא חושב על ההשפלה שעוברת אותה בחורה כל פעם מחדש. הפכנו לציבור צמא דם כמו הקהל הנרגש הצופה במלחמת שוורים.
זה שהנערה חושבת שהיא שרה יפה, או זה שהיא באמת מוכשרת אך זייפה מהתרגשות, מעייפות או מכל סיבה אחרת, זה לא אומר שצריך לחסל אותה נפשית ולבייש אותה ולשדר את הרגע המביך שוב ושוב בפרסומות כאילו מדובר בדובדבן שבקצפת ועיקר התענוג שיש לתוכנית להציע.
שכרון הכוח
איננו מדינה המגינה על אזרחיה אלא מדינה בה הכסף מדבר ובשמו קוברים אנשים בעודם בחיים. אנשים צמאים לפרסום ונאלצים לשלם מחיר יקר אם פישלו וחבל שכך.
מי שמסוגל לנצל את כוחו ולהשפיל את החלש המנסה להיעזר בו כדי להגיע לתהילה, מסוגל גם להטריד מינית נשים בעמדה חלשה מהם כך שאינני מתפלא שראשי התקשורת מתגלים אחד אחרי השני כעברייני מין (גם אם חלק מהתלונות נגדם מוגזמות ושיקריות).
זה לא נדיר שאנשים מושפלים בתוכניות ריאליטי כאלה ואחרים, הציבור נהנה כאילו אכל סנדוויץ' טוב אבל למתמודדים נשארת צלקת קשה לכל החיים וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, כי אם בטלוויזיה מותר אז למה לאחרים ברחוב או ברשתות החברתיות אסור?
חינוך זה לא רק השקעה בתלמידי בית הספר (שלא ממש קיימת), אלא גם מהפך בתפיסת תפקידו של שר התקשורת. אתה שומע?
איוב קרא...
