השופט: דניאל דמביץ, בית משפט השלום בירושלים
המועד: יום שלישי, 5.9.2017, שעה 12:00
הנושא: תביעות קטנות
אזהרת ספוילר: אצל השופט דניאל דמביץ הדיונים ארוכים ומייגעים, גם כאשר מדובר בתביעות קטנות החייבות להתנהל במהירות וביעילות. מה שתקראו בשורות הבאות הוא רק חלק ממה שהתרחש באולמו במשך שעתיים וחצי, בהן לא הספיק לסיים אפילו שני תיקים. מישהו חייב להסביר לדמביץ בהקדם האפשרי, שככה לא מנהלים תביעות קטנות.
התיק הראשון הוא תביעה נגד
השטיח המעופף על חבילה למשחק כדורגל של ברצלונה בה הטיסה לא יצאה בזמן. המשפטים הראשונים של דמביץ דווקא מעוררים תקווה: "קראתי בעיון את כל הדברים ואת כל המסמכים. הם לא שייכים לחגיגה. במקרה הזה, השטיח המעופף הוא לא בעל דברך, בוא נאמר במילים עדינות. אני מתבטא, אז אולי כדאי לא לקטוע אותי באמצע. יכול להיות שיש לך טענות כלפי אייר אירופה [שהפעילה את הטיסה] ואפשר לתבוע אותם". כאן ניתן היה לצפות, שדמביץ ידחוק בתובע למחוק את התביעה, אבל לא - הוא מקדיש לעסק שעה שלמה.
דמביץ דווקא בקיא בפרטים, מה שאמור לסייע לו לנהל את הדיון ביעילות. הוא פונה בציניות לנציג השטיח המעופף: "הכל התנהל בצורה סבירה, חוץ מזה שזה לא עבד. אתה היית בסדר, הם היו בסדר, כולם היו בסדר; מי שלא היה בסדר הוא מי שלא הרים את המטוס לאוויר". גם על התובע הוא מקשה, כאשר הלה טוען כעת שלא קיבל שירות הולם כאשר הטיסה נדחתה: "איפה זה כתוב בתביעה? אדוני פה הופך את התביעה לחלוטין. מה הנציג [של השטיח המעופף] היה אמור לעשות?". דמביץ מאפשר לתובע לטעון באריכות, למרות שכאמור זוהי הרחבת חזית אסורה.
"זה לא סוכן נסיעות בשנות ה-80"
כעת מנסה דמביץ שוב להסביר לתובע מדוע אין לו קייס: "אני רוצה לעמת את אדוני ברשותך עם תפיסה קצת אחרת. לא מדובר בטיול מאורגן. ברשות אדוני, אני אומר את המשפטים. מדובר ברשימת מכולת: אתה מקבל 1, 2, 3, 4, 5, שתהיה לך נסיעה טובה. זה לא סוכן נסיעות בשנות ה-80. הם לא יכולים לתת לך כל דבר שעל הגלובוס. להחליף [טיסה] כי אייר אירופה עצבנו אותך - זה מעבר ליכולתם. קנית הכל, החזקת בסל - מכאן והלאה תהיה בריא. זה לא שהגעת לשער האצטדיון ואמרו לך שהכרטיס מזויף. יש פה גישה שמתייחסת לצרכן מאוד בהגינות, אבל אדוני אומר דברים שאני לא מוצא את היסוד להם".
גם השטיח המעופף לא בדיוק ממלאת את דמביץ בסיפוק: "כתב ההגנה לקח את הסטנסיל המקובל במשרדו של עורך הדין שמכין את כתב ההגנה עם קצת התאמות". כאשר נציג החברה משיב באריכות, נזכר דמביץ שיש מגבלות של לוחות זמנים: "אדוני בא מאזור חיוג 03? פה לא מדברים כל הזמן. לתביעות קטנות מוקצות 30 דקות, ומאחר שיש זמן עד האנשים שאחריכם, אני לא זורק אתכם אחרי 31 דקות". הוא חוזר לתובע: "במצב של מילה מול מילה, אני לא אומר שמישהו שקרן. מטרת הדיון אינה להטיח עלבונות במישהו באולם". בנקודה זו דמביץ גם שם לב למשהו שהיה צריך לוודא בתחילת הדיון, ואומר לנציג השטיח המעופף: "נשמע לי שאדוני יודע קצת יותר מדי משפטים לאולם הזה".
למרות שכאמור לדעת דמביץ לתובע אין עילה נגד השטיח המעופף, הוא מפתיע בפנותו לנציג החברה: "אייר אירופה לא הרימה את המטוס - איך אתה עוזר ללקוח ששילם לך רק קצת יותר מ-20,000 שקל? השאלה היא האם אתם רואים את עצמכם - בין על-פי חוזה ובין על-פי נורמות כלליות - מחויבים לעזור לנוסע שנתקע בשדה התעופה יותר ממה שנעשה, שזה [היה] כלום". לבסוף, אחרי קרוב לשעה, מגיע דמביץ למסקנה שיהיה עליו לכתוב פסק דין. "מה לעשות, זה התפקיד שלי".
"למה שלא תקיימו את מה שכתוב?"
התיק הבא הוא תביעות הדדיות בין עורך דין ללקוחותיו בנושא שכר טירחה. יש כמובן בעיה מובנית עליה הוא עומד בפנותו לתובעות: "אני חייב לומר שאתם מתנהלים ללא עורך דין מול עורך דין. אני מניח שיש לו יתרון של השכלה משפטית מולכם. יש פה חוסר איזון בין הצדדים. אני לא אבטל את הדיון בגלל זה, אבל היכולת שלי לעצור כל רגע ולאזן בין הצדדים היא מוגבלת". ואילו לנתבע הוא מעיר: "סיפרו לך פעם שעורך הדין הוא המייצג הכי גרוע של עצמו? אז תקח חיסון אנטי".
גם כאן מגלה דמביץ די מהר, שלתביעה אין יסוד. הלקוחות טענו שהיו אמורים לקבל את ההוצאות שפסק לטובתם בית המשפט, אבל דמביץ יודע לקרוא מה כתוב בהסכם ואומר להן: "תסתכלו בהסכם שכר הטרחה המודפס. מתחת למקום שכתוב '30,000' יורדים שורה אחת. אחר כך אני אקשיב, לצערי אני רך לב. אם צריך משקפיים, תקחי בנחת משקפיים. אני לא עושה מבחן קריאה. אתן יכולות לעקוב אחרי: שכר טירחה שייפסק שייך לעורך הדין.
"הוא [הנתבע] דיבר הרבה, כי הוא עורך דין שלא יודע לייצג את עצמו; זו בעיה גנטית של עורכי דין. זה מה שמודפס. המסמך הזה נחתם ובא לציון גואל. למה שלא תקיימו את מה שכתוב? שורות כאלה שנכתבות לא מהוות קיפוח והונאה; זו הפסיקה המקובלת. למה אנחנו לא מסתפקים במה שמודפס, משלמים ונפרדים?" למרות זאת, דמביץ מאפשר לתובעת לדבר באריכות: "עד פסק הדין אני פתוח לגמרי. הוצאות להורג זה רק אחר כך; עכשיו אנחנו מקשיבים" - אבל לא מקבל תשובה על השאלה המרכזית שהציג.
דמביץ מנסה שוב: "אני רק מציע לך - אני עוד לא פוסק, חס וחלילה - יש פה הסכם, וגם אם עיוור חותם על הסכם, הוא מחויב לו. לא קראתי על מה ניהלתם את התיק, כי זה 26 עמודים; מישהו קיבל משכורת כדי לכתוב, אני לא מקבל כדי לקרוא. כדי להוריד מכם את כאב הראש הזה, לקחתם עורך דין. בהסכם היה כתוב שאם ייפסקו כספים - זה ילך אליו. מה שעשיתי לך קודם זה קריאה מודרכת". הוא מנסה מכיוון אחר: הרי התובעת לא ציפתה שייפסקו לטובתה הוצאות, אז לא צריכה להיות לה בעיה שהכסף ילך לעורך הדין כפי שהוסכם.
"אני מבין כמה לא הבנתי"
למרות שהתמונה ברורה למדי, דמביץ צולל לעומק היחסים בין הצדדים - גם משום שעורך הדין הגיש תביעה משלו. "עכשיו נפריע קצת לאדון שמולכם", הוא אומר לתובעות. "אם גבירותי רוצות לשבת - זה בסדר, זה כלול במחיר". דמביץ עובר באריכות עם עורך הדין על המסמכים שהגיש וחושב בקול: "אולי כאן אני החמצתי, כי אני לא בטוח שראיתי את הנקודה הזאת. כמה שאני חוזר על זה, אני מבין כמה לא הבנתי". דמביץ סבור שיש חור בתיעוד החשבונאי של עורך הדין, ולא ברור לו האם את ההוצאות שפסק בית המשפט הוא רשם כהכנסה שלו או ככסף המוחזק בנאמנות עבור הלקוחות.
עורך הדין מדבר באריכות, המון פרטים נכנסים לפרוטוקול, ואז דמביץ שוב מגלה את השעון האכזרי. "הבנתי שתקעת בחצוצרות ברחבי מדינת ישראל ואמרת: הסכנה חלפה, עשיתי את מלאכתי נאמנה. עדיין לא קיבלתי תשובה פשוטה, ומכיוון שאנחנו כבר יושבים על זמן של שני דיונים, ואנחנו צריכים להתקדם למנה העיקרית ולקינוח: מה עשית עם ההפרש בין הסכום שהגיע אליך ובין סכום החשבונית?" אחרי ששוב אינו מקבל תשובה, דמביץ מכתיב: "אחרי שניסיתי להביא את הנתבע לענות קודם לכן, אני מורה לו להשיב כעת".
עורך הדין נותן תשובה מוזרה: "יכול להיות שהכסף נכנס לפיקדון ובאותו רגע משכתי אותו כשכר טירחה". דמביץ כמעט קופץ מעורו: "אדוני הגיש פה גם כתב הגנה וגם תביעה שכנגד, ועל השאלה החשובה ביותר אדוני אומר 'יכול להיות'?! את החשבוניות אדוני הוציא מהנפטלין, וזה איננו?" אבל מיד הוא נרגע: "אולי לא הבחנתי במשהו. עד שיש פסק דין, מותר לבית המשפט לטעות וגם ללמוד". הוא מאפשר לעורך הדין לחפש: "הכל בסדר, בישיבה בנחת, לא ממהרים לשום מקום. לאט-לאט, לא למהר, קח את הזמן". רשמתי לעצמי: זו הבעיה - כבר חלפה שעה ולא מתקרבים לסיום.
לבסוף מצליח עורך הדין להציג במחשבו את החשבונית על ההפרש והתעלומה נפתרה: הוא אכן נטל את ההוצאות לכיסו, כפי שנקבע בהסכם. כעת מנסה דמביץ להבין מהם 6,787 השקלים הנוספים שרשומים בחשבוניות: "דבר בעברית, לא לפרוטוקול. בסך-הכל הייתי שם [כעורך דין], ולכן עוד יותר מלחיץ אותי שאני לא מצליח לראות את המספרים. משהו פה לא זורם ואני לא מצליח לשים את האצבע". ואז: "עכשיו אני מבין. אתם התבלבלתם עם החשבוניות שהוא הגיש", אומר דמביץ לתובעות ומסביר מה אירע.
התובעת מציגה פתק בו ריכזה את התשלומים לעורך הדין. "אפשר להסתכל בזה? אני לא אעשה בזה שום דבר נורא, בעזרת השם. עכשיו אני מבין את כתב התביעה! אתם לא שמה, אתם לא שמה. עכשיו אני מבין כמה שאתם לא שמה. הטעות היסודית היא שגבירתי כתבה ששולמו 28 [אלף שקל] לפני ההסכם. לקח לי יותר מדי זמן להבין, אני מתנצל. אתם בכלל לא באותו מישור. אתה כן מחלת על השמונה וגם על השש", הוא אומר לעורך הדין שמסכים איתו. "לא תמיד השופט טועה".
דמביץ ממש מאושר: "עכשיו אני מצליח להבין לפחות מה אתה מנסה להגיד. מצטער, הפסדנו פה שעה, אבל זה לא משנה. ראיתי שם כל מיני שברירי סכומים. השאלה היא אם היו סכומים שנשמטו מהחשבון". והוא אומר לתובע: "אני אומר לאדוני בעדינות שנראה שלא העברת להם קבלות, העברת להם חשבוניות". מה קרה בהמשך? אין לי מושג; שעתיים וחצי, ומתוכן שעה וחצי רק כדי לתחם את המחלוקות, היו לי די והותר.
השורה התחתונה: בניגוד למה שדמביץ חושב, זה בהחלט משנה אם שעה התבזבזה לריק, והעובדה שיש לו זמן בין דיונים אינה עילה למרוח אותם כפליים ופי שלושה מהזמן שהוקצב להם. זמן שיפוטי הוא משאב במחסור, וגם זמנם של הצדדים אינו בא בחינם. חצי שעה פה, שעה שם - והנזק המצטבר הוא משמעותי. לתשומת ליבו של נשיא בית המשפט, אביטל חן.
יעילות: 5.
מזג שיפוטי: 8.
