כ"ט בנובמבר נחשב נקודת אור בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי, אך תוצאותיו יכלו להיות הרות אסון. ב-29 בנובמבר 1947, לפני שבעים שנה, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת פלשתינה א"י המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית. החלטה זו באה שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור שהתחייבה לאפשר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרת בלפור אושרה על-ידי בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה שכללו את כל המדינות המנצחות, קרי, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן. סמוך לאחר מכן ההצהרה קיבלה תוקף מחייב בשתי ועידות בינלאומיות שזומנו בין היתר למטרה זו: ועידת סן רמו וועידת סוור (Sevres). הצהרת בלפור קיבלה לגיטימציה בינלאומית במסמכי המנדט הבריטי. פלשתינה א"י הייתה אמורה לכלול את כל השטח מערבית לירדן והשטח מזרחית לו עד למסילת הברזל שהובילה לחיג'ז.
לאחר שהתחלף השלטון בבריטניה, שבראשו עמדו לויד ג'ורג' כראש ממשלה ובלפור כשר החוץ, שינתה בריטניה מדיניותה לחלוטין. תחילה היא קרעה מפלשתינה א"י את כל החלק ממזרח לירדן כדי להמליך עליו את עבדאללה. זו הייתה החלוקה הראשונה. לאחר מכן בריטניה צמצמה ואף מנעה את ההגירה של יהודים לארץ. ב-1947 יזמה בריטניה הקמת ועדה של האו"ם לבדוק מה יעלה בגורל פלשתינה א"י. ועדה זו הידועה בשם UNSCOP המליצה לנגוס בחלק נוסף מפלשתינה א"י לטובת הערבים באופן שיחולק החלק המערבי של הארץ בין היהודים והערבים. החלוקה שהוצעה הייתה הרת אסון למדינה היהודית, שהייתה ללא עורף אסטרטגי ובנסיבות שבהן היישוב היהודי והערבי היו במצב מלחמה ביניהן. ההצעה הותירה את המדינה היהודית עם גבולות שלא היו ברי הגנה. השטח שהוקצה למדינה היהודית היה מזערי ולא היה בו כדי לקלוט אליו את מיליוני הפליטים היהודים שהתדפקו על דלתות הארץ אחרי השואה. לא נותר אלא מעט ממה שהובטח לעם היהודי בהצהרת בלפור ובמסמכים בינלאומיים מחייבים. ההצעה כללה חלוקת א"י המערבית לשבעה איזורים: שלושה לערבים, שלושה ליהודים ובתווך ירושלים שנשלטת על-ידי האו"ם. העצרת הצביעה בעד החלוקה. היישוב היהודי תמך בה מחוסר ברירה למרות הסכנות שבה. הערבים דחו אותה על הסף, ובכך איפשרו למדינת ישראל שקמה להרחיב גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה.
למחרת הקמת המדינה פלשו צבאות ערב למדינה היהודית במטרה להשמידה. היות שהעצרת הכללית היא גוף ממליץ בלבד, ולא גוף אוכף דוגמת מועצת הביטחון, הרי משסרבו הערבים להמלצת האו"ם, ההצעה נפלה וישראל במלחמת השחרור לא הייתה מוגבלת להקים ריבונותה על-פי גבולות החלוקה אלא על כל השטח שנכבש במלחמת הגנה. אילו כבשה ישראל במלחמת הקוממיות את יהודה שומרון וחבל עזה והחילה עליהם ריבונותה, ספק אם היה ניתן לטעון כלפיה שהיא מחזיקה בשטח זה באופן בלתי חוקי. מאידך אילו קיבלו הערבים את גבולות החלוקה והיה נולד הסכם בין שני הצדדים בחסות האו"ם, ספק אם ישראל הייתה יכולה להשתחרר מהסכם כזה. לסיכום, אליה וקוץ בה. החלטת העצרת פילסה את הדרך למדינה יהודית מצומקת מאוד אבל סירוב הערבים להצעה שחרר את ישראל מהסכמה לגבולות החלוקה.
