תופעה בולטת נוספת קשורה במעבר ממשרות בבית המשפט העליון אל כס השיפוט. 45 שופטים היו מתמחים של שופטי העליון בשלושת העשורים האחרונים, ועוד 39 היו עוזרים משפטיים שלהם. למרות שקיימת חפיפה מסוימת בין המספרים (שופטים בודדים היו תחילה מתמחים ולאחר מכן עוזרים), עדיין מדובר על 10% מכלל השופטים במערכת – שעבדו לצידם של 2% בלבד מכלל השופטים. לפיכך, ברור שהיכרות קרובה עם שופטים בעליון מעניקה יתרון משמעותי בדרך לשיפוט.

כמעט כל שופטי בית המשפט העליון בעשורים האחרונים מצויים בין מי שמתמחיהם ועוזריהם הפכו לשופטים. השיאנים בין מאמני המתמחים הם תאודור אור, שלמה לוין ומשה בייסקי – שלושה מתמחים שלהם הם שופטים כיום. שני מתמחים כאלו היו לאהרן ברק, יצחק אנגלרד, דב לוין ומנחם אלון. יתר השופטים ששמותיהם צוינו בקורות החיים של השופטים המכהנים: שלמה אשר, הדסה בן-עתו, אליעזר גולדברג, דורית ביניש, טובה שטרסברג-כהן, אליקים רובינשטיין, אליעזר ריבלין, אשר גרוניס, יעקב טירקל, גבריאל בך, מרים נאור, שושנה נתניהו ומאיר שמגר.

לא פחות מארבעה עוזרים משפטיים של אשר גרוניס הם כיום שופטים; יש להזכיר, כי נשיא ביהמ"ש העליון חבר בוועדה לבחירת שופטים. אחריו ברשימה עם שלושה עוזרים ניצב יעקב טירקל. שני עוזרים משפטיים שהפכו לשופטים היו למנחם אלון, מישאל חשין, דורית ביניש, תאודור אור, טובה שטרסברג-כהן, שלמה לוין, מרים נאור, אליעזר ריבלין ואיילה פרוקצ'יה. למאיר שמגר ואהרן ברק היו יחדיו שלושה עוזרים כאלו. לשופטים הבאים היה עוזר אחד: דליה דורנר, אדמונד לוי, אסתר חיות, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, ניל הנדל, יצחק אנגלרד ויעקב קדמי.

בולט במיוחד מסלול הקידום המהיר של רשמי בית המשפט העליון, הנחשבים לשופטי שלום - אך עבודתם מוגבלת לנושאים טכנים ומינהליים בלבד. גאולה לוין הייתה הרשמת בשנים 2010-2007, לאחר מכן מונתה לבית משפט השלום בבאר שבע, כעבור חמש שנים בלבד עברה במינוי זמני למחוזי והשנה קיבלה מינוי קבוע בו. עודד שחם היה הרשם בשנים 2004-2001, עבר לשלום בירושלים וכעבור שמונה שנים קיבל קידום למחוזי בעיר. מיכל אגמון-גונן שימשה כרשמת העליון בשנים 2000-1996, ולאחר מכן כיהנה תשע שנים בבית משפט השלום בירושלים בטרם קודמה למחוזי בתל אביב. בכל ההתמודדויות האחרונות לביהמ"ש העליון, היא הופיעה בין המועמדים.

חגית מאק-קלמנוביץ שימשה כרשמת בשנים 2001-1999 ו-2010-2003, מונתה מיד לסגנית נשיא בית משפט השלום בירושלים, ולאחר שש שנים בלבד עברה למחוזי. גיא שני היה רשם ביהמ"ש העליון בשנים 2013-2010 ומאז הוא מכהן בבית משפט השלום בראשון לציון. דנה כהן-לקח שימשה כרשמת בשנים 2012-2010, מיד לאחר מכן מונתה לבית משפט השלום בירושלים וכיום היא מועמדת לבית המשפט המחוזי. שושנה ליבוביץ הייתה רשמת בשנים 2008-2005, יצאה מן המערכת יחד עם השופט בדימוס תאודור אור, חזרה וב-2012 מונתה לשופטת שלום בירושלים.

גם כאן לא מדובר בנוהג חדש. כך למשל, אורית אפעל-גבאי הייתה רשמת העליון בשנים 1995-1987, מיד לאחר מכן עברה לשלום בירושלים, וכעבור חמש שנים בלבד קודמה למחוזי. כיום היא חברה ב"וועדת השתיים", המייעצת בצורה לא-רשמית וכמעט חשאית לנשיאת בית המשפט העליון לגבי קידום שופטים מהשלום למחוזי. ואילו יגאל מרזל התמחה אצל אהרן ברק ורשם העליון אלון גילון, היה רשם העליון בשנים 2009-2004 ועבר משם הישר לבית המשפט המחוזי בירושלים; כיום תמצאו אותו במכון להשתלמות שופטים.

כאמור, בדיקת News1 מעלה שהקידום של מתמחים/עוזרים בבתי המשפט הוא חוצה ערכאות. חמישה מבין 17 השופטים והרשמים בבית המשפט העליון התמחו בו (שיעור של 29%). מבין 207 השופטים במחוזי, 82 (שהם 40%) עברו במערכת בתפקידים שונים. 172 מבין 500 שופטי השלום (34%) היו מתמחים או עוזרים משפטיים בבתי המשפט. בבתי הדין לעבודה המספר הוא 25 מבין 78 (32%).

כמה ערכאות בולטות במיוחד: בית המשפט המחוזי בחיפה – 22 שופטים (58%); בית המשפט המחוזי בירושלים – 18 שופטים (60%); בית המשפט המחוזי בתל אביב – 19 שופטים (32%); בית המשפט המחוזי מרכז – 14 שופטים (35%); בית משפט השלום בתל אביב – 43 שופטים (34%); בית משפט השלום באשדוד – תשעה שופטים (75%); בית משפט השלום בירושלים – 30 שופטים (49%); בית משפט השלום בראשון לציון – 14 שופטים (50%); בית משפט השלום בחיפה – 17 שופטים (35%); בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב – 11 שופטים (37%); בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה – שישה שופטים (43%).

הנתונים מלמדים, כי למי שכבר נמצא במערכת בתי המשפט, יש סיכוי גבוה בהרבה להתמנות לשיפוט ולהתקדם בה, בהשוואה למי שמגיע מחוצה לה. עוד עולה, כי ההיכרות עם השופטים – ובוודאי עם שופטי בית המשפט העליון – תורמת רבות לקידום המקצועי. לאור זאת, ספק אם נשיאי העליון יכולים לבוא בטענות על "דילים" כאלו ואחרים, ועל הפעלת שיקולים פוליטיים בידי השרים, חברי הכנסת ועורכי הדין החברים בוועדה לבחירת שופטים.

הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה:

"בין שופטי ישראל אכן מכהנים מי שהיו בעברם עוזרים משפטיים או מתמחים במערכת בתי המשפט. המתמחים והעוזרים המשפטיים במערכת בתי המשפט בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, מתקבלים לתפקידם לאחר הליכי מיון שוויוניים וקפדניים ביותר שבהם נבחנים שיקולים מקצועיים בלבד. המועמדים המצטיינים והטובים ביותר, מבחינת כישוריהם המקצועיים, מתקבלים למשרות אלה.

"על-רקע זה, אין למצוא כל פגם בכך שחלק משופטי ישראל היו בעברם עוזרים משפטיים או מתמחים. ההפך הוא הנכון. ניסיון כעוזר משפטי או כמתמחה מהווה תו איכות המעיד על כישורים מעולים ואיכויות מקצועיות. לפיכך, הטענה הנרמזת בכתבה כאילו היכרות אישית עם שופטים 'תורמת רבות' לקידום מקצועי, חוטאת לאמת ועושה עוול לציבור השופטים, העוזרים המשפטיים והמתמחים במערכת, ללא כל בסיס או הצדקה.

"עוד יש לדעת, כי השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים פועלים בהתאם להחלטת הוועדה בעניין מניעת ניגוד עניינים של חברי הוועדה לבחירת שופטים, ומקפידים למלא אחר הוראותיה.

"למקרא הנתונים שהוצגו בכתבה אין מנוס מן המסקנה, כי הם מגמתיים ולא מדויקים ואינם תואמים את הנתונים שבידי מערכת בתי המשפט. על-פי הנתונים שבידינו, קרוב למחצית מהשופטים המכהנים כיום בכל ערכאות השיפוט כיהנו ערב מינויים במגזר הפרטי. רק 19 שופטים, המהווים כ-2.5% בלבד מכלל שופטי המערכת, כיהנו כעוזרים משפטיים ערב מינויים. מכאן שאין כל בסיס לטענה שהועלתה בכתבה שלפיה 'כמעט כל העוזרים שהתמנו לשיפוט עברו מיד מתפקיד העוזר לתפקיד השופט'.

"המחשה לאופן המגמתי שבו הוצגו הנתונים בכתבה היא שלא נאמר בה כי שופטים רבים, שכיהנו בשלב מסוים במסלול חייהם המקצועי כמתמחים או כעוזרים במערכת בתי המשפט, עבדו שנים רבות במגזר הפרטי או במגזר הציבורי, בתפקידים אחרים מחוץ למערכת בתי המשפט".

כתב News1 משיב:

למרבה הצער, תגובת הנהלת בתי המשפט היא החוטאת לאמת. הנתונים שהובאו כאן מבוססים על בדיקה פרטנית של קורות החיים של כל השופטים, כפי שהם מופיעים באתר הרשות השופטת. הנהלת בתי המשפט לא סיפקה שום נתון הסותר את האמור בכתבה - למעט זה המתייחס למינוי עוזרים משפטיים לשיפוט, והנתון שהיא מסרה אינו מדויק.

62 שופטים ורשמים מכהנים היו בעבר עוזרים משפטיים. מבין אלו, 35 - שהם 56% - מונו לשיפוט (כולל רשמים בבתי המשפט ורשמים בהוצאה לפועל שהייתה אז חלק ממערכת בתי המשפט) מיד לאחר שסיימו את עבודתם כעוזרים משפטיים. בשל התגובה הלא-נכונה של הנהלת בתי המשפט, להלן שמותיהם - וניתן לבדוק כל אחד מהם באתר הרשות השופטת:

נאוה ברורמן, גיל הימן, טל חבקין, איילת הרץ-טופז-אחיעזר, נעמה פרס, סיגלית אופק, קרן גיל, ענת הלר-כריש, דנה כהן-לקח, מרדכי בורשטין, קרן אזולאי, בן שלו, ערן שילה, גיא שני, רבקה ארד, דליה אסטרייכר, ליאת ירון, אורן כרמלי, עידית בן-דב ג'וליאן, שרון צנציפר-הלפמן, אמיר ויצנבליט, הדס שכטר-ישראלי, אביגיל זכריה, ודאד יונס, אסתר טפטה-גרדי, יניב הלר, דניאל קירס, רביע ג'באלי, רחל בר"ג-הירשברג, שרון אלקיים, קרן כהן, יגאל גלם, גאולה לוין, מיכל אגמון-גונן ואיריס לושי-עבודי.

עוד יש להעיר, כי העובדה ש"קרוב למחצית מהשופטים המכהנים כיום בכל ערכאות השיפוט כיהנו ערב מינויים במגזר הפרטי" רק מדגישה את הבעייתיות הרוחבית שבמינוי השופטים. בישראל יש 70,000 עורכי דין, מתוכם 800 הם שופטים, 1,000 עובדים בפרקליטות, 1,000 עובדים בבתי המשפט וניתן להניח שעוד 1,000 עובדים במשטרה וברשויות ציבוריות אחרות. לפיכך, המגזר הפרטי מעסיק 95% מכלל עורכי הדין. גם אם מספר זה מוטה כלפי מעלה, ונניח שהנתון הנכון הוא 80% - עדיין העובדה שרק מחצית מהשופטים מגיעים מהמגזר הפרטי, מלמדת על כך שלאנשי המגזר הציבורי - ובכללם יוצאי מערכת בתי המשפט - יש סיכוי גבוה יותר להתמנות לשופטים.