כאשר אין עקרונות, כאשר הפרגמטיזם שולט בכיפה, כאשר השיקולים כולם הם של היתכנות פוליטית וכדאיות אלקטוראלית, כאשר מטשטשים הקווים האדומים, או אז גם ירושלים מופקרת.
ידיעה לא גדולה שמן הסתם משמחת את הפועלים בעבורה פורסמה לאחרונה וזו לשונה: "ועדת חוקה, חוק ומשפט בראשות ח"כ
ניסן סלומינסקי אישרה לקריאה שנייה ושלישית את התיקון לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, ולפיו יידרש רוב של 80 חברי כנסת על-מנת להעביר סמכויות המתייחסות לתחום ירושלים לגורם זר. את הצעת החוק יזמה ח"כ שולי מועלם-רפאלי (
הבית היהודי). תשעה חברי ועדה הצביעו בעד הצעת החוק ושבעה התנגדו לה".
קראתי והזדעזעתי! בתרגום לעברית חופשית אומרת הידיעה כי בנסיבות בהן שמונים ואחד חברי כנסת ירימו יד בעד - כי אז תתכן העברת סמכויות המתייחסות לתחום ירושלים לגורם זר". זהו, כעת אתם יכולים להיות שותפים לזעזוע ולחרדה.
הייתי כלא מאמין. ירושלים היא ציון הייתה בעיני מגישי ומקדמי ההצעה הרעה הזו לנדל"ן בו ניתן לסחור, לשטח בו ניתן להעניק סמכויות לגורם זר? הייתכן? מהיכן ליקוי המאורות הענק הזה, כל כך חמור עד כי מגישי ההצעה אינם מתחילים להבין את גודל הנזק ואת ממדי האסון אותו הם מקרבים לפתחנו.
מתנת בורא עולם
עודי כותב ואני כבר מנחש את תגובות יוזמי החוק. בפוליטיקה משיגים מה שאפשר, עדיף רוב מיוחס של שמונים מאשר המצב הקיים כיום בו די ברוב רגיל ועוד ועוד... ועדיין אומר שיש קווים אדומים ויש דברים אותם אסור לעשות ומי שידו במעל, גם אם כוונותיו הבסיסיות טובות, מוטב שייתן את הדעת לכמה מהנימוקים דלקמן:
א. אין בין העמים עם שפוי, ריבון וחפץ חיים שיעגן בחוק את המצבים בהם יהיה מוכן לוותר בעתיד על חבל ארץ בארצו מולדתו, קל וחומר על בירתו.
ב. ארץ ישראל איננה עוד ארץ. שלא כדוגמת אמריקה, אנגליה, איטליה או דנמרק - ארץ ישראל היא מתנת בורא עולם לעמו ישראל. השילוש המקודש תורת ישראל-עם ישראל-ארץ ישראל חד הם, ועצם הנכונות לדון בפגיעה בארץ כמוה בכפירה בתורה כולה. אבוי לנו!
ג. החוק "המוצלח" הזה, בעיני מקדמיו, נוגע בירושלים, היא ציון. מושא לגעגועינו עת היינו בגלות, כמיהת הדורות ואליה עין לציון צופיה, נזר הבריאה ומרכז העולם, מקום בית מקדשנו. ועל כל אלה מובעת נכונות עקרונית לוותר לו תימצאנה שמונים ואחת אצבעות בכנסת?
ד. ועם כל האי כבוד... מי זו הכנסת שתכריע או שתתיימר לקחת לעצמה סמכויות לא לה, ועוד בענייני קדושת הארץ? הרי אפילו דוד בן-גוריון הכיר בכך ואף הצהיר על כך שאין יהודי בעולם לו יש הזכות למסור חלקים מארץ ישראל שכן זו אינה פיקדון בידי מאן דהוא אלא מימוש הבטחה אלוקית ליהודים בכל הדורות.
ה. הכרה מפורשת כזו בחוק, אם יעבור חלילה, בכך שרוב מסוים יאפשר מסירת סמכויות לגורם זר, משמיטה את הקרקע (במקרה זה תרתי משמע) מתחת ליכולת הארצית/משפטית לחזור על הטיעון הנצחי, האמתי ובלתו אין - זו ארצנו!
כעיר שחוברה לה יחדיו
כאמור בפתיח - יש קווים אדומים, או לפחות ראוי שיהיו. המדהים הוא שהפוליטיקה, המכונה גם "אמנות האפשר" גורמת גם ליהודים טובים ומצוינים לערפול חושים כזה בו אינם מבחינים בקווים הללו, שבעיניהם מטשטשים והופכים לחוקים, לתקנות, לוועדות כנסת, לשיקולים קואליציוניים, למאבקי כוח, לפריימריז, לפרגמטיזם, להישגים נקודתיים, למניעה ולשאר מרעין בישין.
וכל זה בלי להיכנס לשקלא וטריא הפוליטיים, להזיות בדבר מתן ומתן עם הרוצחים הערבים, לבוגדנות השמאל בעיניו ירושלים שקולה לבירת נפאל או זימבבואה, להיתכנות פוליטית או קואליציונית, ועוד שיקולים של פוליטיקה "מציאותית", וה"כורח" להכיר בכך שעלינו להתחשב ב"דעת הקהל העולמית" משום שאנו לא לבד בעולם. מצטער, כל אלה אינם יכולים ובוודאי אינם צריכים להיות רלוונטיים.
ואסיים בדברי דוד המלך שהיטיב בפסוקיו הקדושים וציווה לדורות: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה. כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד. שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם רוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
