לאדם הפרימיטיבי יש דימוי של מי שתופס אישה בשערו, סוחב אותה על כתפו ומביא אותה למערתו – אבל מחקרים חדשים מראים שהדימוי הזה רחוק מן האמת. מתברר, כי לאשת עידן האבן היו ידיים חזקות מאלו של הנשים החזקות ביותר כיום. לדעת ג'ודית וודס, במאמר בדיילי טלגרף, על נשות בריטניה לגלות מחדש את האינסטינקטים של נשות המערות – כדי להיאבק על שכר שווה לזה של הגברים.

ב-6,000 השנים הראשונות של החקלאות האנושית, עבודת הבית של הנשים נחשבה תובענית כמו עבודת הציד של הגברים, כך שאיש לא חשב שהן אינן יכולות לדאוג לעצמן. ואילו בבריטניה של 2017 נשים עושות עבודה כמו של גברים – אבל מקבלות תשלום הרבה יותר נמוך. זכויות הנשים לשכר שווה מעוגנות היטב בחוק הבריטי, אבל רק חברות מעטות שמות לב לכך – מאשימה וודס.

בשבוע שעבר לבדו התברר, כי המנכ"ל החדשה של גלריית טייט, מריה בלשאו, משתכרת בשנה 15,000 ליש"ט פחות מאשר המנכ"ל שקדם לה, ניקולס סרוטה. חברת התעופה איזיג'ט הודתה, כי היא משלמת לטייסים 45% יותר מאשר לטייסות. בחברת הנפט של משתכרות נשים בממוצע 22% פחות מאשר גברים. התירוץ שלה דומה לזה של הבנק המרכזי של אנגליה, שם הפער הוא 25%: חוסר שוויון מסורתי בכישורים מביא לכך שיש פחות נשים במשרות הבכירות, מה שמוריד את ממוצע השכר שלהן.

החברות הגדולות בבריטניה מחויבות לפרסם עד אפריל הבא את פערי השכר המגדריים בהן. רובן טרם עשו זאת, אך וודס אינה מצפה לחדשות טובות. הנשים אינן מבקשות זכויות יתר; הן רוצות רק שוויון. אבל כאשר אישה מקבלת שכר גבוה במיוחד – כולם קופצים.

זה מה שקרה כאשר פורסם, כי סגנית הרקטור של אוניברסיטת באת', גלינס ברייקוול, מקבלת 468,000 ליש"ט לשנה בתוספת מגורים והלוואה לרכישת רכב. וודס מעירה, שהטענות אינן צריכות להיות מופנות כלפי ברייקוול אלא כלפי מי שאישר לה את השכר הזה, אך מציינת שלא זה העיקר. העיקר הוא שיש רק שתי נשים ברשימת עשרת סגני הרקטור בעלי השכר הגבוה ביותר – כאילו איכשהו מצפים מנשים לומר: "לא, לא! אני לא יכולה לקבל כזה סכום!". איש אינו תוהה מדוע דיקן בית הספר לעסקים בלונדון, אנדרו ליקירמן, משתכר 445,000 ליש"ט בשנה.

וודס מדגישה, כי דרישתה להגינות אינה מגדרית. לכן היא איננה מבינה מדוע מנהל הכספים ויליאם ווגוט חויב לשלם לאשתו לשעבר קים 9.14 מיליון ליש"ט ועוד מזונות של 175,000 ליש"ט לשנה לכל ימי חייה. ווגוט טען שאין סיבה שגרושתו לא תחזור לעבודה כרואת חשבון, אבל היא סירבה ודרשה להעלות את התשלום השנתי ב-23,000 ליש"ט.

וודס מבינה אותה מבחינה רגשית – היה זה חוסר נאמנותו של ויליאם שגרם לגירושין – אבל אינה מסכימה איתה מבחינה אוביקטיבית: מדוע שלא תעמוד על רגליה-שלה, תמצא עבודה ותראה לבתה כיצד להתגבר על קשיים? האם כל כך נורא לעבוד למחייתך? אם המצב היה הפוך – קים הייתה המפרנסת ו-ויליאם היה יושב בבית – קרוב לוודאי שהשופט לא היה פוסק סכומים כאלה, אלא מורה לגבר לחזור לעבודה ולא לחיות על חשבון ההכנסות העתידיות של האישה.