אולם גינדי באוניברסיטה היהודית אמריקנית (AJU) על מולהלנד וה-405 היה מלא עד אפס מקום, למעט שני מקומות ריקים של זוג צעיר רוסי שמשום מה נבצר מהם ברגע האחרון להגיע.
אחת המתנדבות שעזרו בהכוונת הקהל אמרה לי שהיה זה הקהל הישראלי המתחשב ביותר בו היא נתקלה בארועים, וכבר החלה לספר על דברים שאנו מסוגלים להם. גיחכתי, כי עצם ״עמידה בתור״ אצלנו היא יצור שונה מהמקובל במערב. לא שאנחנו לא תרבותיים, פשוט המזרח התיכון משפיע עלינו, ולא תמיד לטובה.
הערב מבוסס על הווי ומוזיקת הלהקות הצבאיות ומיועד לקהלים אמריקנים. התוכנית בת תשעים הדקות משלבת שירים קצביים והרבה תנועה עם קטעי קישור מהווי השרות בלהקה צבאית - מאז הגיוס וההודעה לאימא ״התקבלתי ללהקה הצבאית״ ועד החיים שאחרי.
האימא קיוותה לכל דבר אחר, לשרות אמיץ ולוחם להגנת מדינת ישראל, והיא אינה מהססת להגיד לבנה ״לשיר, תשיר לי בהלוויתי. אתה רוצה שאני אמות? איך אגיד לחברה הטובה ביותר שלי שאתה הולך לשיר בצה״ל? בצה״ל עליך לשרת להגן על המדינה״!
כשתוכנית הפיילוט נערכת בלוס אנג׳לס, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהקהל יהיה ברובו ישראלי, ושהקהל לא יוכל להתאפק ויצטוות להופעה מתחילתה ועד סופה. כמובן שזו הייתה הכוונה, וארבעת הזמרים-שחקנים (שני בחורים ושתי בחורות) אף עודדו את כולם לעשות זאת.
כמו כל ערב אחר בלוס אנג׳לס, ההופעה של גילת הייתה רק אחת מיני כמה ארועים בו-זמניים. אך היום היה שונה מכולם: היה זה בכ״ט בנומבר, היום בו לפי שבעים שנה בדיוק התקיימה הצבעת האו״ם לגבי תוכנית החלוקה של פלשתין בין מדינה ליהודים ומדינה לערבים שהביאה לידי סיום המנדט הבריטי חצי שנה לאחר מכן ופריצת מלחמת העצמאות. הערבים לא קיבלו את התוכנית ויצאו במקום זאת למלחמת חורמה על היהודים, אלא שהדבר לא עלה בידם, וכבר עברו שבעה עשורים ושנאתם לא פחתה, נחישותם רק התחזקה.
כיוון שיום למחרת אותה הצבעת האו״ם התחילה תקיפת היהודים בישראל ובארצות ערב, ה-30 בנומבר משמש כיום שאמור להזכיר לנו את יהודי ארצות ערב, ואותו ״גירוש״ מאונס של כשלושת רבעי מיליון יהודים מארצות ערב לאחר מאות שנים בהם היהודים חיו בשלום (אם כי כאזרחים מדרגה שניה) בכל רחבי העולם המוסלמי.
פרופסור יהודה פרל מ-UCLA כינה את הערב ״הזדמנות זהב״ לקשור את הקונצרט ל-29 בנובמבר 1947. ״מופע שירי להקות צה״ל הוא מכשיר מעולה להעלות זכרונות של ישראל. ההשפעה על הקהל אינה רק בערב עצמו, כי אם מתחילה בפלייר של הארוע, שהוא חשוב לא פחות ומגיע לאנשים רבים שלא יוכלו להיות בערב״.
עד כמה צדק פרופ׳ פרל, שמזה חודשים נפגש עם ראשי ארגונים, הקונסוליה ואנשים פרטיים בכוונה לארגן פעילויות לציון יום זה.
הקונסול הכללי סם גרנוורג פתח את מעון הקונסוליה לכשלושה תריסר דיפלומטים מקומיים לציון היום (בלוס אנג׳לס למעלה ממאה נציגויות זרות, ולכנס שלושה תריסרים מהם הוא אינו דבר של מה בכך). במהלך השנים, ארגון הליגה נגד השמצה ADL היה עושה זאת באופן קבוע, ותמיד בלטו בהעדרותם נציגי מדינת ישראל. גם ארגון הוועד היהודי אמריקני AJC שנתן חסותו לערב זה של הקונכ״ל נוהג לטפח קשרים הדוקים עם נציגים דיפלומטיים כמו גם מקבלי החלטות אחרים בלוס אנג׳לס, דבר שהתבסס במיוחד עת אישתו של הקונכ״ל הקודם, דיויד סיגל, עבדה עבור ה-AJC.
מת״י ערך גם הוא אירוע מיוחד שעיקרו היה חינוך וקהל היעד היה ילדים (גם מבוגרים, אך בעיקר ילדים), בשיתוף עם סיני טמפל, האקדמיה לעברית של הרקם-הלל, שבט הצופים הראל, מוזאון הסובלנות, ארגון Stand With Us ואחרים.
ענת סדן ממת״י הייתה בקוריאה הדרומית בימים לפני היום ההיסטורי, דבר שלא מנע ממנה לקדם את היום ולעודד השתתפות. ״האירוע שלנו מותאם גם לתלמידי חטיבת ביניים ומעלה כי המטרה המרכזית של הארגון היא חינוכית״.
רשימת המדינות שהצביעו, לפי סדר האלף-בית, גרמה למדינה שבדרך לעצור את נשמתה. 33 מדינות הצביעו בעד ההחלטה, 13 נגדה, עשר נמנעו ואחת נעדרה.
״אפגניסטן - לא, ארגנטינה - נמנעת, אוסטרליה - כן, בלגיה - כן, בוליביה - כן, ברזיל - כן, רוסיה הלבנה -כן, מצרים - לא, אל סלבדור - נמנעת, אתיופיה - נמנעת, צרפת - כן, יוון - לא, גאוטמלה - כן, האיטי - כן, הונדורס - נמנעת, אירן - לא, עירק - לא, לבנון - לא, ברית המועצות - כן, אנגליה - נמנעת, ארה״ב - כן, ...״ - וכך זה נמשך ונמשך, והנשימה הייתה עצורה, עד שהתברר גודל היום הזה והאנשים פרצו בצעקות שמחה ובריקודים ברחובות.
אמר ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו: ״נשאלתי בשידור
קול ישראל לכבוד ה-29 בנומבמר, ׳מה אתה רואה במאה השנים הבאות, מה הצרכים שלנו.׳ אני זוכר פחות או יותר את הרעיון של השאלה, ואמרתי שהצורך הראשון למאה השנים הבאות הוא לזכור את 4,000 השנים הקודמות לזמן זה. זה הדבר הראשון שיבטיח את העתיד של העם היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל״.
גילת רפפורט, זמרת ישראלית החיה עם משפחתה בלוס אנג׳לס הפיקה את ההופעה במטרה לקחתה לקהלים אמריקנים ברחבי ארה״ב. את התאריך להופעת הבכורה, לפרויקט הפיילוט, היא בחרה בקפידה, ואתי שמשוני שיזם את רעיון התוכנית והיה המפיק האומנותי לא האמין שניתן לעשות זאת בפרק זמן קצר כל כך של חודשים ספורים בלבד.
יחד עם אתי מופיעים גל חיון (מזה שנתיים בלוס אנג׳לס), נועה גורן זהבי (שעברה לכאן לפני כשנה) ולירון סלע (בארה״ב מזה שבע שנים), וכמובן גילת. אתם מופיעים המוזיקאים אדם פרי - קלידים, כפיר מלמד - בס, רונן גורדון - תופים ויוחאי פורטל - גיטרות.
ישב הקהל הישראלי והתרפק על העבר ועל השירים שהתגלגלו מהלשון והשפתיים, בלי לשאול כאילו להם חיים משלהם. ישבו ה״זרים״ באולם - יהודים אמריקנים ומוזמנים אחרים - והתפעלו מהקצב, מההתלהבות ומהרגשת ה״משפחה המאוחדת״ שהייתה באולם.
מסתבר, שכשרוצים, ניתן להפיק מאורע בזמן קצר, להזכיר לכולנו את משמעות וגודל היום, למלא אולם עד אפס מקום (ויותר - ישנם אנשים שפשוט לא השיגו כרטיסים שאזלו כבר מספר ימים לפני הארוע) ולהביא גורמים שונים לעבוד ביחד - ובהם ענת חיים מהבית הישראלי בקונסוליה (שאף נשאה דברי פתיחה), הקונסול הקונסולארי ואשתו - עירית ואבנר סבן, והמוציאים לאור של העתונים בעברית - שרונה קופר משבוע ישראלי, איל שמש מאנחנו באמריקה ולי דכוט מחדשות USA.
דבר אחד היה חסר - קפה בסוף האירוע! ומדוע? לא בשל הקפה, כי אם בגלל שאנשים מאנו לעזוב. הייתה הרגשה כה מיוחדת ורצון להתחלק בחוויות העבר מאז היותנו ישראלים בישראל. למרות השעה המאוחרת באמצע שבוע העבודה, אנשים נשארו עם טעם של געגועים ושמחה שבלב.
תודה גילת לך ולמשפחתך. מהלך השנים את מתייצבת בכל אירוע ישראלי ומתנדבת לעזור - לארגן את החלק המוזיקלי ולשיר כסולנית. הפעם, משך מספר חודשים נעלמת ממשפחתך כשאת מקדישה את כל כולך לאירוע לציון שבעים שנה להחלטת האו״ם 181, עצם הולדת המדינה המודרנית, ועוד טרחת והזכרת לכולנו שאנחנו ניצבים בפתח של אירוע שימשך שנה שלמה: שנתה השבעים של מדינת ישראל המודרנית!
