עת לחקור - עת להאשים - עת להרשיע

חקירה! האשמה? הרשעה?? - הגדרות וגדרות

גם לאחר הגשת כתב-אישום לבית המשפט, על הפרקליטות לנהל התדיינות משפטית, ולהוכיח בבירור את העובדות המקימות עבירה(ות). נאשם מורשע רק בפסק-דין חלוט, שאין עליו עוד ערעור.

מבחינה משפטית קובעת המהות, ולא ה"תווית" או הכותרת: המשטרה החוקרת מעבירה חומר-ראיות לפרקליטות בצירוף סיכום-מרכז. בשלב זה, כל הערכה נותרת כהערכת-ביניים במישור-הפנימי(!) של מערכת אכיפת-החוק, לקראת החלטת הפרקליטות - הגוף המוסמך לקבוע את עמדת הרשות המבצעת במקרה הנתון; אך גם עמדתה זו כפופה לבדיקה ולפסיקה של המערכת השיפוטית.

האם הבחינה המשפטית דלעיל תואמת את הלך-הרוח הציבורי בימינו!? הערכת הביניים הנדונה מוגדרת כ"המלצות משטרה", אך לרוב הציבור אין הדברים נראים בבחינה משפטנית-מקצועית.

ראוי אפוא להזכיר הגדרות-יסוד בסוגיה הנדונה, כאמור לעיל, ולהציע "גדרות" בין פעולות הרשויות העוסקות באכיפת החוק, כעולה מהאמור בהמשך.

תפקיד המשטרה מול תפקיד הפרקליטות

בכותרת "המשך החקירה" קובע סעיף 61 של "חוק סדר-הדין הפלילי", כי הגורם הפרקליטי "רשאי להורות למשטרה להוסיף לחקור... לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט". חקירת-המשטרה אינה מגיעה לסיומה, עד שלא נמצא על-ידי הפרקליטות, כי אין צורך בהשלמת-חקירה. לכאורה, כל עוד לא נסתיימה החקירה, כאמור, אין מקום למתן פרסום להערכת-הביניים של המשטרה, וודאי שאין מקום ל"המלצות" המשטרה (לשאלת הגשת אישום, ולגבי העבירות שייוחסו לחשוד אם יואשם).

האם יש מקום לפרסום הערכת המשטרה, כאשר לדעתה אין ראיות מספיקות? גם במקרה כזה מתבקשת תשובה שלילית: השלמת-חקירה עשויה להידרש על-ידי הפרקליטות גם כאן, עם מסקנות משתנות; בנוסף, אין להתעלם מהבחינה המעשית, לפיה בכל מקרה שבו לא תפורסם הודעה כזו, יסיק הציבור על מצב המצדיק הגשת אישום.

מאידך-גיסא, עומד עניינו של הנחקר, להקטין ואף למנוע נזקים לשמו הטוב, וזאת על-ידי מתן פרסום למצב שנתברר למשטרה, גם אם איננו מצב מאושר סופית. ייתכן, כי פתרון במצב כזה, יהיה במתן הודעת משטרה לנחקר, על העברת התיק לפרקליטות עם הערכת הביניים של המשטרה, תוך מתן אפשרות לנחקר לפרסם זאת לפי שיקולו. ייתכן כי בכך מצוי גם "מודל" והשראה לפתרון בסוגיה העיקרית, כמוצע להלן.

לפי המוצע כאן, העניין הציבורי של מעקב אחר ביצוע החקירה יקבל מענה ראוי לשלב-הביניים של העברת החומר המשטרתי לפרקליטות, על-ידי פרסום דבר ההעברה בלבד. בכך יעבור המעקב הציבורי לפרקליטות, תוך מתן זכות לגורמי התקשורת לפנות בבקשת מידע לפרקליטות, ובמקרה של סירוב, מלא או חלקי להפנות את הבקשה לגורם בכיר כיועץ המשפטי לממשלה, ולפי המענה אף בפנייה מתאימה לבית המשפט: בעתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי (עם הסמכתו בהתאם ), או בעתירה לבג"ץ.

בכל פנייה לבית המשפט להסרת "חיסיון מפרסום" טרם הגשת כתב אישום, יהיה כל נחקר רלוונטי בגדר משיב נוסף בבקשה, כדי לאפשר לו להשמיע טענות והנמקות; מתבקש, בהתאמה, כי גם פנייה קודמת לרשות המבצעת לא תיענה, אלא לאחר שניתנה לנחקר-החשוד האפשרות להציג עמדתו בפני הגורם המחליט.

הדברים מוצאים חיזוק גם בהסדר השימוע, באותם מקרים בהם זכאי נחקר-חשוד, לפי סעיף 60א של "חוק סדר-הדין הפלילי", לקבל הודעה על העברת חומר-חקירה מהרשות החוקרת, בשילוב כתובת "שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים".

בדומה ל"הסדר השימוע", יש לתת זכות דומה לנחקר-חשוד, למנוע נזק צפוי, לא רק על דרך מניעת האשמה (במלואה או בחלקה), כאמור בחוק, אלא אף למניעת נזק עקב פרסום מסקנות-ביניים של המשטרה: טרם גיבוש דעתה-עמדתה של הפרקליטות, עלול הפרסום להתברר, בדיעבד, כחסר בסיס, ולהימצא כפרסום שאיננו הוגן.

בנוסף, סעיף 60 של "חוק סדר הדין הפלילי" מסדיר את חלוקת הטיפול בהכנת אישומים בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית: בפיסקה 60(ו) נקבע, כי "טיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או בידי תובע משטרתי שלא על-פי חלוקת הטיפול הקבועה בסעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, ובלבד שלא נגרם לנאשם אי-צדק". אם אי-צדק כלפי הנאשם עלול לפסול את ההליך הפלילי, במקרה של אי-כיבוד חלוקת הסמכויות בין המשטרה והפרקליטות - האם אין להימנע מאי-צדק כלפי נחקר-חשוד, העלול להיפגע מפרסום משטרתי על סמך חומר שנועד לבדיקת הפרקליטות!?

זכות החשוד - לפחות כזכות נתבע

בית משפט בישראל לא יפסוק בהליך פלילי שבפניו, אלא לאחר שנתן לנאשם הזדמנות נאותה לומר את "המילה האחרונה" בדיון; האם ראוי "לשפוט" נחקר-חשוד לפני שנשמעה המילה הראשונה מצדו!?

כאשר בית המשפט שופט נאשם, לגביו הוגש בפניו כתב אישום, הוא משתמש בשפיטתו בידע משפטי נרחב, מתחשב בראיות הנגד ובטענות הנגד של הנאשם, ופוסק כשופט מקצועי על-פי סמכות מפורשת שבחוק. כיצד עומד מול שפיטה כזו "משפט הציבור", מה גם בשלב של העברת חומר חקירה משטרתי לבדיקת הפרקליטות!?

האם "משפט הציבור" איננו בעל עוצמה ממשית, גם אם איננו מוסמך להרשיע, וראוי כי ימתין לעמדת הפרקליטות!? האם רוב הציבור מודע לכך, כי גם בתום החקירה המשטרתית אין החשוד הופך לנאשם, וודאי לא למורשע!?

מדוע יקופח הנחקר-החשוד בפלילים, העומד מול מנגנון רשותי כה חזק ורב אמצעים, לעומת הנתבע במישור האזרחי, אשר כל פרסום על תביעה כנגדו מותנה בזכותו להגיב, כמצוות "תקנות האתיקה העתונאית"!?

במשפט הפלילי אין "כתב-הגנה" מצד הנאשם, ופרט לחריגים מיוחדים זכותו לשמור חסויים את ראיותיו, טענותיו וקווי הגנתו! לזהירות מפני פגיעה, העולה מהערכה חד-צדדית של הגוף החוקר, זכאי כל חשוד.

המשטרה תרכז לבדיקה - הפרקליטות תחליט

אפילו שופט בבית המשפט העליון, הפוסק בהרכב, איננו "ממליץ" אלא מחווה-דעתו (בנוסח כגון "לו דעתי נשמעת"; "אציע לחבריי"). האם במישור המשולב של המשטרה והפרקליטות יש בכלל צורך ב"המלצה" של הגוף החוקר מול יכולתה המשפטית העדיפה של הפרקליטות, וסמכותה הבלעדית לקבוע עמדה בשאלת הגשת אישום והיקפו!?

מטעם משטרת ישראל צויין, לאחרונה, כי "תמיד יש לנו דעה ועמדה", וכי אין להגיש חומר רב-היקף ללא "מפת דרכים". ברם, הבעת דעה ועמדה בדבר קיום ראיות מספיקות לביסוס הרשעה תיראה כהמלצה להגשת אישום, להבדיל מ"מפת דרכים". האם אין דרך למילוי יעיל של משימות המשטרה והפרקליטות גם יחד, מבלי שתעלה לפרסום דעה "מפלילה", טרם בדיקת הפרקליטות!?

אכן, היעילות מצדיקה כי חומר רב-היקף או סבוך יועבר על-ידי המשטרה בליווי מסמך לוואי, שיסייע לפרקליטות בבחינתה; אולם מסמך זה ימלא את מטרתו, אם יכלול את רישומי העזר הבאים, ללא כל "המלצה":

.1) נקודות-חולשה בחומר הראיות; 2) אפשרויות להשגת ראיות נוספות; 3) התרשמות ישירה מעדים שנחקרו; 4) הערות מיוחדות, שאינן בגדר מסקנה, אלא בגדר מידע נוסף; 5) "מפת-דרכים" ( כהגדרת המשטרה ), המקשרת כל מרכיב בהגדרת-העבירה שבחוק לחומר-הראיות הקיים לגביו; שאלת משקלו או דיותו של החומר אמורה להיות לבחינתה ולקביעתה של הפרקליטות!

לפי המוצע, די בהנחיות פנימיות מחייבות, אשר ניתן לאוכפן גם ללא איסורים מפליגים בחקיקה יוצאת-דופן, כמתוכנן בהצעות החקיקה, שתחילתם באיסור על מתן המלצות משטרה.

כאשר חקירת משטרה נעשית עם פרקליט מלווה, מתייתר צורך בסיכומים או "המלצות" של המשטרה, ולפי המסתמן - איסור חקיקתי לגבי "המלצה" יחול רק בתיקים אלה. ברם, "הדלפה" תקשורתית על קיום של "תשתית ראייתית מספיקה" בתיק-חקירה כזה עלולה לפגוע בנחקר עוד יותר, דווקא משום הליווי שניתן לחקירה מצד הפרקליטות.

איסור בחוק על המלצות משטרה מעורר קשיים גם מבחינה מעשית: האם הדגשת קטעים בסיכום החקירה (למשל: בקו תחתון) תיחשב כ"המלצה" ובגדר הפרה או עבירה!? מכל מקום: את החשש מפני פגיעה בנחקרים אין להמיר בפגיעה וודאית בכבודם של שוטרים-חוקרים, ובמשטרה כמוסד.

מאידך מתבקשות, ואף מתחייבות, זהירות והגבלה בשלב העברת חומר-חקירה לבדיקת המשך בפרקליטות: עדיין יש הבדל באפקט התקשורתי-הציבורי, בין מסקנות המשתמעות, בעקיפין או משמועה, לבין פרסום ברבים של "המלצת-משטרה".

בראייה כוללת, מתברכת משטרת ישראל גם ביחס העממי והאנושי כלפי נשואי פעילותה. לא קל לשמור על מאפיין חיובי זה; אך גם מול סקרנותו הטבעית של הציבור הרחב לגבי חקירות המשטרה, במיוחד במקרים "מעניינים" (במובנם השלילי) אין להתעלם מעניינו ומזכויותיו של הפרט, העלול להיפגע ממשית, ולעתים, ללא עוול בכפו או במידת-יתר. מאידך-גיסא, סקרנותו של הציבור, שתבוא לבסוף על סיפוקה, רק נידחית לשלב ראוי ו"בשל" לפרסום ה ו ג ן.

מבחינת המשטרה עצמה (והעוסקים אצלה בחקירות) די לה בכוחותיה ובסמכויותיה לביצוע חקירות, וכן בתחושת הגאווה המקצועית וביוקרה הכרוכות במילוי תפקידה החשוב והמועיל לאכיפת החוק בישראל; אל לה לחפש "מעמד" החורג מגדר תפקידה, ואם ביצועיה החקירתיים גובלים בתחומה של הפרקליטות עליה להישמר, ככל הניתן, שלא "לגלוש" לתחום רגיש זה.

יוזמת החקיקה כיום - בחינה מעשית

כמאמר מגילת "קהלת" (מפרק ג'): "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", ובין היתר - "עת לחשות ועת לדבר"; האם לא כך גם לגבי חפצו של הציבור לספק את סקרנותו, כאשר הפרסום המיועד עלול לפגוע ביחיד, ואף לגרום לנזק בלתי-הפיך!? האם לא כך, כאשר מימוש סקרנותו של הציבור רק נדחה בזמן!? אומנם במקרה מיוחד זה או אחר, עשויה להישמע טענת-נגד, לפיה אותו יחיד עשוי להיבנות מדחיית הפרסום על-ידי תוצאה אשר יידרש זמן לשינויה; ברם, גם לכך ניתן למצוא מענה בקביעת מועד לבדיקה מזורזת של הצדקת הפרסום.

מבחינת מקדמי הצעת החוק החדשה שעל הפרק: כפי שאין להכות על בורג בפטיש, אלא להתקינו במקומו בעזרת מברג, כך ראוי להתקין חיקוק למען הציבור בדרך אשר תוביל אל המטרה על בסיס הסברה ושכנוע; בנושא המדובר כיום, נראה כי חשובים דברי הסבר להצעת-החוק לא פחות מהחוק המוצע עצמו, בד-בבד עם התאמת החקיקה החדשה לעניינם של כלל הנחקרים הרבים.

יש להבהיר ולהזכיר לציבור, כי כללי "המאבק ההוגן" כלפי כל נאשם, העומדים ביסוד ניהולו של ההליך הפלילי בבית המשפט, לפי "חוק סדר הדין הפלילי" אמורים לחול גם בשלב ההליכים הנדון בפרק ד' של אותו חוק, הם ה"הליכים שלפני המשפט", ככותרת פרק-החוק. בהתאם, אמור הציבור לגלות כלפי כל נאשם, וודאי לגבי כל חשוד-שאיננו-נאשם, מידה ראויה של סבלנות, ולא רק סובלנות. ואולי בכך תימצא תרומתם העיקרית של מקדמי הצעת-החקיקה הנוכחית בנושא.