בגיליון האחרון של העיתון הצרפתי "לה מונד" פורסם מאמר, בו הכותבים משווים בין הפעילות הצבאית של צרפת במאלי, שבחודש הבא תציין חמש שנים, למלחמה האמריקנית באפגניסטן. כאשר בוחנים לראשונה את המאמר, רואים בו הרבה קווי דמיון. אולם ישנם מספר הבדלים מהותיים בין המקרים, המביאים לכך שהמלחמה באפגניסטן קשה יותר מאשר המלחמה במאלי, דבר שיוצר תקווה מבחינת צרפת.

המאמר מתייחס למסלולים שהביאו לשתי המלחמות, ולקשר בין הכוחות האמריקנים לכוחות הצרפתים. כמו-כן, בשני המקרים המצב התדרדר במהירות וקשה למצוא פתרונות אחרים. למרות שהרבה מאשימים את ממשלות שתי המדינות, כותב המאמר מתייחס לחוסר יכולת הבסיסית של הכוחות המערביים לקדם את השקפת העולם שלהן במדינות שכאלו. לטענתו, הכוונה נכונה אך לא הדרך.

ישנן למעשה שלוש אופציות. הראשונה: שהכוחות הזרים יתבצרו בבסיסים שלהם כדי למנוע אובדן חיי אדם ובסופו של יום יהפכו לצבא כיבוש. השנייה: לצאת לפשיטות כדי להפחיד את המחבלים במדינות, דבר שכרוך בסיכון של אובדן חיי אדם. האפשרות השלישית היא לזכות בלבבות האזרחים, אך זוהי איננה עבודה עבור צבא, דבר שכבר נוסה ללא הצלחה באפגניסטן ועלה מיליארדי דולרים.

צרפת וארה"ב תקועות כעת במלחמות חסרות תכלית, תוך תסכול מחוסר הצלחתן. ממשלות אפגניסטן ומאלי גם הן נושאות באחריות לכישלון. שתי הממשלות ניצלו לרעה את הרצון הטוב שהוענק להן על-ידי העם והשתמשו בו לשחיתות. בסופו של דבר, המצב בשתי המדינות מחמיר. נראה, כי למנהיגי אותן מדינות לא ממש אכפת, וצרפת וארה"ב לא יודעות מה לעשות כדי לשנות את המצב.

ישנו הבדל משמעותי אחד, שמלמד על תקווה במקרה הצרפתי. ראשית, צרפת מעורבת באזור מאז המאה ה-19. למרות שפעולותיה השתנו, המעורבות הכמעט רציפה העניקה לצרפתים ידע על האזור הפיזי ועל האנשים שגרים בו, דבר שחסר לאמריקנים באפגניסטן. למרות שהידע רחוק מלהיות מושלם, והוא מגיע עם המטען הקולוניאליסטי של פעילות צרפת ביבשת, עקומת הלמידה הצרפתית הרבה יותר תלולה מאשר עקומת הלמידה של ארה"ב במקרה האפגני.

שנית: צרפת נהנית משיתוף פעולה אזורי, כאשר שכנותיה של מאלי מוכנות לעזור בלחימה. הכוחות במאלי חוצים לעיתים קרובות את הגבול למדינות השכנות, ואז הם משתפים פעולה עם כוחות הביטחון במדינה שנהנים מיחסים טובים עם צרפת. דבר זה דוחף את צרפת להקים ברית צבאית בין בורקינה פאסו, צ'אד, מאלי, מאוריטניה וניז'ר.

שלישית, אין מדינה דוגמת פקיסטן באותו אזור. הכוונה היא, שאין מדינה שמספקת תמיכה ומקלט ללוחמים האיסלאמיסטיים ומניעה את הסכסוך לכיוונים שהיא רוצה. הרצון של לוב להפוך לכוח אזורי, נעלם עם נפילת משטרו של מועמר קדאפי. גם כוחה של אלג'יריה הולך ונעלם בהדרגה. בתקופה ששתי המדינות הללו נאבקו על הדומיננטיות האזורית, שתיהן לא סבלו את התערבות הלוחמים האיסלאמיסטיים, בשונה מפקיסטן שמעודדת את פעילותם.

כדי שדברים אלו יביאו לשינוי במצב במאלי, צריך קודם לשאול מה צרפת מנסה להשיג במדינה ואיך היא מתכוונת להשיג זאת. אסטרטגיית היציאה של צרפת היא למסור את המפתחות לכוח משימה של האו"ם, דבר שיכול להיעשות רק לאחר שהמדינה תהיה מספיק יציבה. האו"ם פועל במאלי במסגרת כוח משימה MINUSMA, כוח שזכה לתואר "המשימה המסוכנת בעולם" לאור חוסר היציבות באזור. בצורה כזו, צרפת תצטרך להתמקד בפיתוח יכולותיהם של כוחות הביטחון במדינה, בתקווה שיום אחד הם יוכלו לעמוד בכוחות עצמם.

ההיסטוריה הוכיחה שכוחות צבא מערביים לא מצליחים לבנות מדינה. במקרה של אפגניסטן ומאלי, צריך הרבה יותר מאשר פתרון צבאי, אלא גם פתרונות פוליטיים, כלכליים ומשילותיים. צרפת יודעת זאת והיא מתכננת את האסטרטגיה שלה בהתאם. האתגר הוא ליישם את האסטרטגיה הזאת. צרפת, כמו ארה"ב, נוטה להתמקד בנושאים הצבאיים למרות ההצהרות הרשמיות, מאחר שבראייתם פעילות צבאית קלה יותר.

הבדל מהותי נוסף, וכנראה החשוב ביותר, הוא שהמצב במאלי משפיע ישירות על צרפת. את האזור הגאוגרפי המכונה סאהל, ניתן להחשיב כחצר האחורית של צרפת. חוסר יציבות פוליטית וכלכלית באזור מזינים את משבר הפליטים. לצרפת יש אינטרסים כלכליים באזור, כמו גם מספר רב של אזרחים במדינות אלו. באפגניסטן ארה"ב התמודדה עם איום ישיר של אל-קאעידה במדינה, אך לא בהכרח מהארגונים האחרים שפועלים באזור. אי-יציבות אזורית, יכולה להיות בעל השלכות דרמטיות על צרפת.

סיכון גבוה לא מעלה את סיכויי ההצלחה, אך הדבר יכול להשפיע לטובה על האסטרטגיה הצרפתית באזור. מצד שני, לצרפת אין את המשאבים של ארה"ב כדי לנהל מתקפה כוללת ומכריעה, והיא נאבקת לשמור על המעורבות הנוכחית שלה במדינה. צרפת מתמודדת עם מלחמתה בטרור מבית ומחוץ במאלי. כדי לפתור את המצב במאלי, צרפת תצטרך לחשוב על פתרונות חדשים, פתרונות יותר מדיניים מאשר צבאיים שיהיו ארוכי טווח. הצורך הוא בפתרון יצירתי, כדי למונע ממאלי להפוך לעוד אפגניסטן.