לשוחח עם שייקספיר והומרוס

כשהתיאטראות בישראל נקלעים למשבר, הם נזכרים בניל סיימון. תיאטרון גשר, לעומת זאת, נזכר במינכאהוזן, ולא סתם בהרפתקאותיו מסמרות-השיער של הברון - שיכלו מן הסתם לפרנס מחזמר פורימי נוצץ (תשיגו לי את משה קפטן!!!) - אלא דווקא במחזהו של גריגורי גורין, שהוא מעין הרהור פילוסופי ארוך ובלתי-נוצץ בעליל על יחסי הגומלין בין המציאות לבין הדמיון. לכאורה מדובר בהימור מטורף: מי שרוצה לצחוק כל הדרך לקופה לא קופץ על פגז תועה שנורה מתותח טורקי נושן. אבל דווקא משום כך אי אפשר שלא להעריך את עוז רוחם של יבגני אריה, אורי לוי, ושאר אנשי גשר שמשוכנעים, כנראה, שהדרך היחידה להימלט מהחול הטובעני היא אכן לאחוז היטב בציצית ראשך ופשוט לשלוף את עצמך החוצה.

לא מעט מיצירותיו של המחזאי הרוסי-יהודי גורין (1940-2000) עשו שימוש במיתוסים ידועים או בחומרים ביוגרפיים; הוא כתב בין היתר מחזות על טיל אוילנשפיגל, ג'ונתן סוויפט, ואדמונד קין. "מינכהאוזן - כל האמת על השקר" (שנכתב ב-1974 והוסרט ב-1979) מפגיש אותנו עם חייו הפרטיים של הברון ועם העולם הצבעוני שבו הוא חי, עולם שבו אפשר לצוד אווזים צלויים, להחליט שהשעה היא שש בצהריים, לשוחח עם שייקספיר והומרוס או לגלות יום חדש בלוח השנה, ה-32 במאי (חבל: עוד שלושה ימים והברון היה זוכה לפגוש את הדוד סבוני הטוב!). מינכהאוזן, בגירסתו של גורין, איננו בדאי אלא אינדיבידואליסט המסרב לציית לנורמות האפרוריות ומתעקש להישאר נאמן לעצמו, למצפונו, ולרגשותיו. אין פלא שהחברה החומרנית והצבועה מתקשה להתמודד עם התופעה: הכנסייה אוסרת עליו להינשא לאהובתו מרתה ומכריחה אותו לשוב אל אשתו יעקובינה, ואילו נציגי השלטון ומערכת המשפט עושים הכל כדי לשבור את רוחו - ומייד אחר כך למסחר את זכרו. מינכהאוזן, שברגע של חולשה מוותר על הכל למען האהבה, משלם בסופו של דבר מחיר כבד על הבגידה בחלומו. "אתם רציניים מדי", הוא מסכם (בעברית הקולחת של רועי חן), רגע לפני הסוף: "פנים רציניות - זה עוד לא סימן לחוכמה, רבותי. כל השטויות בעולם נעשות בפנים רציניות. חייכו קצת, רבותי, חייכו!".

אוסף של סובינירים מסמורטטים

קל לראות את "מינכאהוזן" כמשל על החיים תחת השלטון הסובייטי (המוזיקה הנהדרת של אבי בנימין מתכתבת עם הפופ הרוסי הפסיכדלי של שנות השבעים). גם לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לזהות את הרלוונטיות של המחזה לחברה הישראלית המתבוססת כעת בבינוניות, בקונפורמיזם, בתאוות בצע, חברה שמנהיגיה שומרים על ארשת פנים רצינית גם כשהם ממשיכים לעשות שטויות קולוסאליות. אבל למרות הלקח האקטואלי, נדמה לי ש"מינכהאוזן" של גשר היא בראש ובראשונה אמירה רבת עוצמה על כוחו המופלא של התיאטרון: כמו הברון, גם יבגני אריה מסרב לשתף פעולה עם הנוכלים והשקרנים ומעדיף להתנחם בעולם הססגוני שברא לעצמו (כולל בדיחות פרטיות: "אל תזכירו לי את גן הדובדבנים", ממלמל הברון למראה הצבי שעץ דובדבנים תמיר צומח ממצחו). ההצגה רצופה אפוא אינספור התייחסויות למלאכת התיאטרון, ממש כשם שהעיצוב והתאורה הפנטסטיים (מיכאל קרמנקו ואבי יונה בואנו) נותנים לבמה הגדולה של אולם נוגה לדבר בשם עצמה; אוסף גדול של סובינירים מסמורטטים ניצב מלפנים, אבל הקיר האחורי חשוף כמעט לגמרי (פרט לעורו הפרוש של דוב ניצוד), ריקנות שרק מדגישה את יופיים הנשגב של כוכבי-הלכת הגדולים הסובבים מעל לבמה.

בהתחשב בגורלו העגום של הברון, השאלה היא, כמובן, האם "גשר" יכולים להצליח במקום שבו אפילו מינכהאוזן נכשל? האם אפשר להסתגר בעולם הצבעוני ולקוות שהאווזים הצלויים פשוט ימשיכו להגיע? אולי לא מפתיע לגלות שכמו הברון, שהולך ומאבד את בטחונו העצמי, הולך ומתעייף, גם בהפקה הזו יש משהו מעט ייגע, לא ממוקד - ואולי יהיה הוגן יותר לומר, משהו מאופק, זהיר, לא מתלהם. אחרי הכל, הברון מעיר בשלב מסוים שהצחוק אומנם יפה לבריאות, אבל ההומור לא בהכרח מאריך את החיים: "לא לכולם! למי שצוחק באולם - הוא מאריך; למי שמצחיק על הבמה - הוא מקצר". כנראה שאנשי "גשר" לא רוצים להסתכן יותר מדי.

אבל למרות בעיית הקצב והלאוּת הקלה ששורה על הבמה, מדובר בערב מענג, מרגש, וגם מעורר מחשבה. נטליה מנור נהדרת, כרגיל, בתפקיד הברונית פון מינכהאוזן, אלכסנדר סנדרוביץ' טוב מאוד כראש העיר, ואילו אפרת בן-צור נוגעת ללב בתפקיד מרתה. אלון פרידמן, שמגלם את מינכהאוזן ג'וניור, נוטה ללחוץ יותר מדי, אבל דווקא בגלל האיכות המתיילדת הזו, הקאמפית, ההופעה שלו מרתקת (בייחוד במערכה השנייה, שאז נוסף לו שפם). גם גלעד קלטר (רמקופף, מאהבה של הברונית) חושף צד בוגר ואפל באישיותו הבימתית.

אבל ההצגה שייכת, בסופו של דבר, לישראל (סשה) דמידוב, שעושה כאן את אחד מתפקידיו הטובים בשנים האחרונות, אולי בגלל ההקבלה בינו לבין הדמות שהוא מגלם: קצת מותש, כבר לא צעיר כמו פעם, דמידוב שב וחושף את התמימות הנצחית שלו, אבל מוכן ומזומן גם להביט לאחור ולהתרפק על הזכרונות. וכשהוא משחזר את הקרב הגדול מול הטורקים - כיצד זינק מכדור תותח אחד למשנהו - אי אפשר שלא להצטמרר בהתרגשות ולדעת שהכל אמת לאמיתה.

"מינכהאוזן - כל האמת על השקר", מאת גריגורי גורין, בימוי: יבגני אריה. גשר