פה ושם בארץ המכבים

עצמאות ישראל בארצו, שאבדה כשכבה נרה של מלכות החשמונאים, לא שבה אלא לאחר 2011 שנים בתחום הקו הירוק, ובירושלים ההיסטורית, ביהודה ובשומרון נסגר המעגל רק אחרי 2030 שנה. מרתק לגעת בסגירת המעגל הזאת - פיסית, בשטח עצמו.

בדרכי מביתי בקריית ארבע לירושלים אני חולף ליד חלחול (נזכרת בספר יהושע) ומיד אחריה מזמין אותי שלט דרכים אל ההתנחלות 'כרמי צור', שני שמות שמתחתם מתחבא שם שלישי, מימי המכבים: בית צור, המבצר האחרון של יהודה על גבולה הדרומי. מכאן ודרומה, כולל חברון, שלטו האדומים. נחלתם הייתה בעבר הירדן, אולם משדחקו אותם הנבטים, התנחלו בהר חברון ובשפלת יהודה שתושביהם היהודים גלו לבבל. בימים אלה נמצאו שרידים של יישוב אדומי גדול בחבל לכיש, כולל צלמיות וכלי פולחן אלילי. לעומת זאת, בחפירות תל-רומיידה שמעל לחברון נחשפה עיר יהודית, עם מקוואות גדולות וגם - מטבעות מן המרד ברומאים. להיכן נעלמו האדומים?

יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון החשמונאי, כבש את האזור ואת יושביו העמיד בפני ברירה: להתגייר או לצאת. בית צור הייתה זירה לאחד הניצחונות המפוארים של יהודה המכבי, בשנת 165 לפני הספירה. ליזיאס, מושל כל מערב האימפריה הסלאוקית, הופיע עם צבא של עשרות אלפים והוכה שם ע"י יהודה שצבאו מנה אלפים בלבד. הניצחון הזה פתח את הדרך לירושלים - כביש 60 היום, שם טיהרו המכבים את המקדש וחגגו את חנוכתו, ה'חנוכה' הראשון.

שלוש שנים אחר כך הופיע מחדש בבית צור צבא יווני-סורי אדיר. הפעם, אחרי מצור ממושך ורעב כבד, נפל המבצר והצבא היווני נע צפונה בדרכו לירושלים והגיע עד גוש-עציון. שם, ליד הכפר בית-זכריה חיכה לו צבאו של יהודה המכבי. כפר ערבי בשם ח'רבת זכריה קיים עד היום, בלב הגוש.

זכר לקרב הנואש שהתנהל שם תמצאו בשמו של היישוב 'אלעזר', על שם אחד מבני מתתיהו שראה פיל מלחמה מפואר במיוחד וחשב שהמלך יושב עליו, דקר את הפיל בבטנו ונמחץ למוות. יהודה הפסיד את הקרב הזה, נסוג לירושלים והחל מצור ממושך. אולם לליזיאס דחק הזמן, השלטון באנטיוכיה הבירה התנדנד, נפתח מו'מ, והיהודים זכו בניצחון דיפלומטי: התחייבות יוונית לכבד את הדת היהודית (שאכן נשמרה בדרך כלל) והפקרת המתייוונים לגורלם. ה"כהן הגדול" הנאלח, מנלאוס, שהסית את המלך נגד עמו, הוצא להורג.

צפונה מירושלים, ליד היישוב הגדול גבעת זאב יושב יישוב קטן עם סיפור גדול, "גבעון החדשה" בפי העם, אך שמו הנכון הוא "חדשה". שנה חלפה מאז טוהר המקדש, ואת הרשע מנלאוס החליף אחד אלקימוס, שהיה מנוול לא פחות.

הוא נסע אל המלך ופיתה אותו לשגר חיל משלוח חדש למחוץ את ההתנגדות היהודית, ובמיוחד להרוג את יהודה המכבי. בראש הצבא עמד ניקנור עם צבא אדיר, בעוד שעם יהודה היו רק 3,000 לוחמים. למה? כי גם הימים ההם ידעו 'מפלגת שלום' - ולא למתייוונים הכוונה, כי אם לשלומי אמוני ישראל, שברגע שהיוונים הפסיקו לרדוף אותם על דתם, קבלו עליהם מרצון את השלטון הזר. חרות ועצמאות לא עניינו אותם ואפילו זהירים לא היו, לחשוש שמא הגוי מרמה אותם. את פניו של מפקד יווני אחר, בכחידס, הם קבלו בירושלים בחנופה ובמתנות, אך זה ערך בהם טבח - 60 נרצחים בבור אחד, עוד עשרות בבור אחר. ניקנור הגיע לירושלים, נופף ידו ונשבע לשרוף את המקדש אם לא יסגירו לו את יהודה ואנשיו. בקרב המכריע ליד חדשה נהרג ניקנור מיד וצבאו הובס, ואז- רק אז - זרמו ההמונים מן הכפרים לרדוף אחרי הנמלטים.

יהודה המנצח חזר לירושלים, ואת ראשו של ניקנור וידו שאיימה על ירושלים תלה על חומת העיר. "יום ניקנור" חל ב-י'ג באדר ונזכר במגילת תענית כיום חג שאין צמים בו. אחרי חורבן הבית בטלו החגים הנזכרים במגילה הזאת וצמים את תענית אסתר.

קפיצה קטנה מ-חדשה, ואנחנו על כביש 443 היורד לכיוון תל אביב, או - בימים ההם - מעלה בית חורון. פעמיים היכה שם יהודה המכבי את האויב: היה זה בשנת 166, שנה אחרי פרוץ המרד, והמפקד היווני שהוכה היה הרון. אך הניצחון הזה החוויר ליד הניצחון על גורגיאס: הטעיה במעלה בית חורון והתקפה בו-זמנית על מחנה האויב באמאוס - היום 'פארק קנדה', בעמק איילון. תרגיל צבאי מבריק, ש'שם את המכבים על המפה'.

קצרה היריעה: עוד לא ביקרנו בהתנחלות מעלה לבונה, לא רחוק מעלי. שם, ב'מעלה הלבונה' ההיסטורי, תקף יהודה בפעם הראשונה, הרג את אפולוניוס ומאז - נלחם בחרבו.

היישובים נווה צוף (חלמיש), עטרת, טלמון, נריה וחרשה שתולים בהרי גופנה, מפלטם של מתתיהו ובניו אחרי שהניפו את נס המרד. ובסביבת היישוב פסגות היושב מעל לאל-בירה הייתה אלעשה, שם נפל יהודה בקרב. אחיו ושרידי צבאו מצאו מסתור במדבר תקוע, יישוב יהודי גדול היום, ואח'כ פעל יונתן מתוך מכמס, וגם אל המקום הזה חזרנו.

תם ולא נשלם ונאמר עוד רק זאת, שבחנוכה - חג ההודיה "על הנסים" שנעשו לאבותינו, דורנו חייב להודות הודיה כפולה - על הנס הנוסף, שאנחנו בימינו עינינו רואות בסגירת המעגל.